ישראל כ"ץ, בנימין נתניהו, בני גנץ / צילום: עדינה ולמן-דוברות הכנסת, AP, אוליביה פיטוסי-הארץ
בשנת 1900 עמדה ההוצאה הממשלתית של בריטניה על פחות מ-12% מהתמ"ג. מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית שבאותה שעה ממש הפכה בשקט למעצמה החזקה (גם אם הרדומה) בעולם, ההוצאה הממשלתית הייתה אף נמוכה מההוצאה הנמוכה הבריטית ועמדה על לא יותר מ-3% מהתמ"ג. השיעורים הנמוכים הללו לא היו חריגים. אדרבה, הם ביטאו נאמנה את ההיגיון המסדר של הליברליזם הקלאסי שמשל בכיפה בעולם דובר האנגלית לאורך המאה ה-19. הן בריטניה והן ארצות הברית התייחדו בכך שממשלותיהן היו קטנות באופן יחסי, מוגבלות בכוחן, צנועות ביומרתן החברתית ושמרניות בהתנהלותן הפיסקלית.
חצי מאה לאחר מכן, ההוצאה הממשלתית של בריטניה כאחוז מהתמ"ג גדלה פי 3 וזו האמריקאית טיפסה פי 5. כיום, ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג עומדת בשתי המדינות על לא פחות מ-40% בקירוב. כפי ששיעורי ההוצאה הנמוכים לאורך המאה ה-19 לא היו מקריים כי אם ביטוי להיגיון מסדר ליברלי, כך גם שיעורי ההוצאה הגבוהים בחצי השני של המאה העשרים ועד ימינו אינם מקריים אלא תוצאה ישירה של שינוי רעיוני סוציאליסטי עמוק שתפס אחיזה בעולם המערבי.
הייתה זו מלחמת העולם השנייה, יותר מכל חיבור כלכלי סוציאליסטי מבריק, ששכנעה את רוב הציבור כי המדינה צריכה ויכולה לנהל את הכלכלה, להכווין אותה ולפזר את פירותיה על פי מפתחות של צדק, זכאויות והוגנות. כלכלת המלחמה שהנהיגו בריטניה וארצות הברית הוכיחה את עצמה בשדה הקרב ושבתה את הדמיון הציבורי. אם המדינה הצליחה לגייס ולפקד על מיליוני אנשים בצורה כה קפדנית, אם עלה בידה להכווין תעשיות צבאיות מורכבות (שסיפקו עשרות אלפי מקומות עבודה) בצורה כה יעילה, מדוע שלא תוכל לנהל בזמני שלום את מערכות הבריאות, הדיור, החינוך, התעשייה האזרחית ועוד? מדינות המערב לא הפכו אמנם לקומוניסטיות, אך ניתן אור ירוק לתעל הון באמצעות מיסוי מן השוק למדינה ודרכה אל צרכני השירותים החברתיים.
מדינת הרווחה הפכה לעובדה מוגמרת בחסות מלחמת העולם השנייה וההיסטוריה של המערב אכן מלמדת אותנו שמלחמות בפרט ומשברים בכלל מוליכים להעצמתה של המדינה ולהצרה מתמשכת של מנגנון השוק החופשי. הסיבה לכך פשוטה למדי: משברים זורעים חוסר ביטחון וחרדה מהעתיד לבוא שמתורגמים לדרישה ציבורית מהממשלה "לעשות משהו". הדרישה הזו, בתורה, מתורגמת במהרה למדיניות כלכלית פופוליסטית ולנכונות ציבורית לוותר על חירויות, ובפרט על חירויות כלכליות.
משבר הקורונה אינו שונה מכל משבר אחר וגם הוא הוליך להעצמת כוחן של המדינות ברחבי העולם. בדומה למלחמה גדולה, המגפה הפתאומית זורעת חרדה וגובה מאיתנו מחיר כלכלי (ואחר) ממשי. כמו במלחמה גדולה, גם הקורונה מזמנת דרישות חוזרות ונשנות שהממשלה "תעשה משהו" שמתורגמות למדיניות כלכלית פופוליסטית. צאו וראו כיצד פוליטיקאים מימין ומשמאל מתחרים האחד עם השני מי יוציא יותר כספי ציבור על יותר קבוצות לחץ, כיצד אנשי תקשורת שונים מתחרים זה עם זה מי יחבוט חזק יותר בפקידי האוצר "המנותקים" וכיצד הקפיטליזם חזרה להיות מילה גסה בשיח הציבורי. באותה הרוח הציבור, שמעולם לא היה בקיא יותר מידי ברזי הכלכלה, מגלה אדישות יוצאת דופן בכל הנוגע לפזרנות הממשלתית. אין אלא להיווכח כי מערך התמריצים הדמוקרטי בעיצומו של משבר הקורונה יוצר למעשה סחרור סוציאליסטי בעל השלכות כלכליות ארוכות חמורות וכואבות.
בסופו של דבר, משברים חולפים. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שמעורבות המדינה אינה נמוגה עם המשבר כי אם מתקבעת ואף מתרחבת. לא בכדי קבע הנשיא האמריקאי רונלד רייגן כי תכניות ממשלתיות הן הדבר הכי קרוב שיש בכדור הארץ המתקרב לחיי נצח. למרות כל הדיבורים האקדמיים והציבוריים על העידן "הניאו-ליברלי" שבו אנו חיים, המציאות הינה הפוכה לחלוטין: אנחנו שרויים בעיצומו של עידן סוציאל דמוקרטי שבו מדינות העולם מתבוססות בחובות לאומיים אדירים, מתערבות בכל תחום ותחום בחייו של האזרח, מצירות את פועלו של מנגנון השוק ומתכוונות להמשיך באותו המסלול, רק שהפעם הן עושות זאת בחסות הקורונה.
על מדינת ישראל לסייע בנדיבות למי שבאמת ובתמים נפגעו מן הנגיף. אך עלינו לזכור כי סיוע נדיב הוא רק צד אחד של מטבע המדיניות הציבורית הנבונה והאחראית. הצד השני, סמוי ומושתק, חשוב לא פחות אם לא יותר ועיקרו: קידומם של קיצוצים נרחבים ואמיצים במגזר הציבורי, הפחתתה של הרגולציה המדינתית, מאבק איתן בהשפעתן המשחיתה של קבוצות לחץ ואינטרס צרות כולל ארגוני העובדים ומיסודו של חופש עסקי בישראל. הנהגה אחראית לא תראה במשבר פרצה לקנות קולות על ידי פיזור של כסף כי אם הזדמנות חד-פעמית לחולל רפורמות ליברליות מרחיקות לכת שלא ניתן לקדם בשגרה. זה בדיוק מה שעשתה מרגרט תאצ'ר בבריטניה לנוכח הסטגפלציה שהכתה במדינה.
בנימין נתניהו אוהב להתגנדר בהיותו "מר כלכלה". ואולם התגובה הכלכלית של הממשלה שבראשה הוא עומד חושפת דווקא כי הפער בין "מר כלכלה" לבין עמיר פרץ ואיציק שמולי הוא קטן להחריד וכי למעשה אין ביניהם הבדל. כולם סוציאליסטים בדרכם שלהם.
הכותב הוא ד"ר להיסטוריה אמריקאית ועומד בראש תוכנית אדם סמית מבית קרן תקווה