האונס באילת: רק אל תקראו לזה טרגדיה

הרשת גועשת, התקשורת מדווחת, אף אחד לא נשאר אדיש, אין מי שלא מגנה. 30 גברים אל מול נערה אחת.

אבל למה כולם מזדעזעים? הרי אונס הוא לא דבר חדש, גם לא אונס קבוצתי. היו כמה מקרי אונס קבוצתי שזכו לכותרות רק בקיץ האחרון. אבל יש לכך הרבה סיבות, העיקרית שבהן היא המוחשיות שבפערי הכוחות. תור של 30 גברים זה משהו שאפשר לדמיין בקלות, משהו שיכאיב לנו בבטן כשנדמיין אותו, ולזה נצרף את השיח התקשורתי שמחזק את הזעזוע מאי השוויון - 30 גברים אל מול ילדה אחת טובה, צועקות הכותרות ולא מזיקה העובדה כי העצמת הזעזוע מוכרת עיתונים, מעלה קליקים וצפיות ברשת.

אכן מדובר באונס אכזרי, ועל האנסים להיענש בחומרה אבל אי אפשר שלא להתרעם אל מול הצביעות הכללית כאן של כל מי שלא נשמע קולו עד כה אל מול מגוון מקרי האונס והאלימות נגד נשים. אני באמת מברכת על כל מי שהתעורר עכשיו כדי להצטרף למאבק באלימות נגד נשים, אנחנו צריכים וצריכות את כולם כי באמת רק ככה נשנה. אבל אל תטעו, האלימות המינית תמיד הייתה כאן וכן גם אונס קבוצתי הוא לא חדש. הוא עוד ביטוי רע לנורמות החברתיות שמשקפות ערכים ומסרים שנותנים לגיטימציה לאלימות ומעצבים את התוקפים והקורבנות של מחר.

אז תקראו לזה תרבות אונס ותקראו לזה טרור מגדרי, אבל אל תקראו לזה טרגדיה יוצאת דופן, אל תשלו את עצמכם שזה מקרה יחיד שונה ויוצא דופן. זה פשוט חלק מהרצף הרע שאנחנו מאפשרים.

אנחנו מאפשרים זאת, כשגוף תקשורת לא מפטר לאלתר גברים שנושאים אמירות מבזות כמו רוני דניאל על אונס קבוצתי: "היא הייתה עם שניים-שלושה ופתאום עם 12? זה השבר?" ומסתפקים בהתנצלות.

אנחנו מאפשרים זאת, כשמערכת המשפט גוזרת עונשים קלים עד כדי גיחוך על מי שמורשע במעשים מגונים והטרדות מיניות, כמו משה איבגי ואחרים. שמעבירים לנו את המסר שלפגוע בך מינית זה לא כזה חמור.

אנחנו מאפשרים זאת, כשהממשלה מעכבת את החוק לאיסור צריכת זנות ומתן מענים לשיקום הנשים, כי כל עוד אין אמירה ברורה שנשים הן לא למכירה, מין ואישה הן סה"כ עוד מוצר צריכה.

אנחנו מאפשרים זאת, כשהממשלה לא מעבירה תקציבים כפי שהבטיחה למאבק באלימות נגד נשים, ורצח נשים אינו מקבל את הבולטות הראויה לו בסדר היום. ושוב עובר המסר שחייהן של נשים - הפקר.

אנחנו מאפשרים זאת, כשהממשלה לא מקדמת לימודי מגדר מגיל אפס, לימודים שהינם חיוניים למען קידום חברה עם ערכי שוויון בין המינים.

אנחנו מאפשרים זאת, בכך שאין תקציבים מתאימים לתוכניות חינוך למיניות בריאה, כי מיניות היא עניין של הדדיות, הנאה וחיבור, וזו סוגייה שצריכה להיות מדוברת בכל בית ספר ובכל גיל (בהתאמה).

אנחנו מאפשרים זאת, בכך שכולם נסערים רק כשמדובר בתור של 30 גברים, אבל אם היו 15 שלא יודעים לעמוד יפה בתור, זה פחות חמור לטעמכם?

לצערנו, הרשימה ארוכה, ארוכה מדי.

נקווה שהאונס האכזרי והנורא הזה יהיה נקודת מפנה של רבים, בהבנה כי כל אחד ואחת צריכים לאמץ אפס סבלנות כלפי כל ביטוי לאלימות נגד נשים. ולאמץ הכוונה היא לא להסתפק בגינוי בפייסבוק או לייק לפוסט, אלא להציג עמדה מוסרית ברורה ביחס למקרים של אלימות מינית, לעודד לקיחת אחריות אישית ולעודד מעורבות חברתית והתערבות להפסקת אלימות. גם ברמת הממשלה והמדיניות אותה היא נוקטת, וגם ברמת הפרט, כי לכולנו הכוח להשפיע ולא לייצר עוד תורים של גברים ועוד ילדות, נערות ונשים בקצה התור הנורא.

לא משנה אם את.ה עיתונאי.ת, עורך.ת מוזיקה ברדיו, אם את.ה בעל.ת מסעדה, אם את.ה מחנכ.ת כיתה, איש או אשת הייטק, עקר.ת בית יש לך אחריות להביע עמדה ברורה, לבחור את השפה, את ההתנהגות, את המסרים ולדאוג לא להיות חלק מתרבות האונס. 

הכותבת היא מרצה במכללת ספיר ודוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית