"פאלם ספרינגס" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים וקולנוע לב
קשה להחמיץ את העובדה שבחודשיים האחרונים, מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה - של פסטיבלים. רק בתחום הקולנוע הוזמנו לצפות בתוכניות האונליין של פסטיבל דוקאביב גליל, הקולנוע הנורדי, קולנוע רוחני, סרטי סולידריות, קולנוע בערבה, פסטיבל הקולנוע היהודי, פסטיבל הקומדיות הצרפתיות והפסטיבל לקולנוע גאה.
כעת מתחילה גם מהדורת 2020 של פסטיבל הקולנוע ירושלים - אחד מאירועי הדגל בלוח השנה הישראלי, שלרוב מתקיים במהלך הקיץ בגיא בן הינום.
הסיבה להפגזה הזו היא שילוב של המציאות שנכפתה עלינו, יחד עם ביורוקרטיה חלמאית. רוב הפסטיבלים מאז מרץ נדחו בגלל הקורונה, כמובן, וחיכו לרגע שבו ייפתחו האולמות. משזה לא קרה, החליטו ללכת על מהדורת אונליין, אבל נאלצו לחכות לרגע האחרון בגלל הזיגזג של הממשלה.
מכיוון שעל אף כל מה שקרה, כל האירועים האלה חייבים להתקיים עד סוף השנה על מנת לקבל תקציב גם בשנה הבאה, הגענו למצב שבו מעולם לא הבנו יותר את מילות השיר "אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל" כמו בדצמבר 2020.
רגע לפני שנעבור ל-2021, פסטיבל הקולנוע ירושלים יתקיים בין ה-10 ל-20 בדצמבר דרך המחשבים שלנו, וכמו תמיד, הוא יספק לא מעט סרטים מדוברים - ישראלים וזרים, בדיוניים ותיעודיים - ששווה לצפות בהם. הפורמט הוא זהה לשאר אירועי הצפייה של השנה, כלומר פותחים חשבון באתר הפסטיבל, בוחרים סרט, ולאחר התשלום (25 שקל לסרט, חבילת 5 כרטיסים - 100 שקל, 8 סרטים - 144 שקל) אפשר לצפות בו במשך 30 שעות מרגע הלחיצה הראשונה על הפליי.
כמו בכל שנה, גם הפעם נאיר לכם את הדרך בתוך השפע המסחרר. הנה סרטים שאנחנו יודעים בוודאות שכדאי לכם לשים לב אליהם.
המקורי: "קורפוס קריסטי"
באופן שהפתיע לא מעט אנשים, הצליח בשנה שעברה הסרט הפולני הלא מאוד מוכר הזה להשתחל אל חמשת המועמדים לאוסקר בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (והפסיד ל"פרזיטים", כמובן).
ממש לאחרונה המשיך את מסע הניצחון כאשר קיבל ארבע מועמדויות בכירות בפרסי הקולנוע האירופי, ביניהן פרס הסרט. טרם הייתה אפשרות לצפות בו חוקית בישראל, ופסטיבל ירושלים סוף סוף מאפשר לנו לעשות זאת. ומה נאמר? המועמדות ההיא באוסקר הייתה מוצדקת להפליא. "קורפוס קריסטי" הוא ללא ספר אחד הסרטים החזקים והטובים של התקופה.
סרטו של יאן קומאסה עוסק בצעיר שמשתחרר ממוסד לעבריינים צעירים וחולם להיות כומר, אך עברו הבעייתי מונע זאת ממנו. הוא מגיע לעיירה קטנה, שם יעבוד במנסרה שתמשיך את שיקומו, מחליט להזדהות בתור הכומר החדש של הקהילה ונוכחותו מעירה שדים רדומים של תושבי המקום.
אז אומנם הסרט עוסק בהמון מוטיבים של נצרות, אבל הוא גם סיפור מקורי ומטלטל שעשוי נפלא ומגובה בהופעות בלתי נשכחות. חבל שנצטרך לראות אותו רק על המסך הקטן, אבל זה עדיף מכלום.
האופטימי: "פאלם ספרינגס"
לא כל סרט פסטיבלים צריך להיות מדכדך וכבד, ובדיוק בשביל להוכיח את זה הגיע "פאלם ספרינגס" האמריקאי, אחד הסרטים המהנים והאופטימיים ביותר של 2020. הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס ובמהלך הקיץ עלה לשרתי הסטרימינג האמריקאים, זוכה לביקורות נלהבות, כאשר לא מעט כתבו על הדרך שבה הצליח לעשות קצת טוב על הלב בחודשים הקשים האלו.
על העלילה עדיף לדעת כמה שפחות, אז רק נספר שמדובר במפגש של שני צעירים בחתונה, כאשר הבוקר שמגיע אחרי ליל שכרות, מביא איתו תחושה מוזרה שהכול כבר קרה. מעבר לכימיה הנהדרת של שני השחקנים הראשיים אנדי סמברג וכריסטין מילוטי, סרטו של מקס ברבקוב מצחיק, מרגש, רומנטי מאוד ומומלץ מאוד לצפות בו יחד עם חברים.
התיעודי: "76 יום"
כמו תמיד, נמליץ לכם קודם כול לבדוק את סרטי הדוקו הישראלים של התוכנייה, אבל אם תרצו טעימה מהעשייה העולמית, "76 יום" הוא אופציה מצוינת. רק קחו בחשבון שצפייה קלה זה הדבר האחרון שאפשר לומר על ההפקה האמריקאית סינית הזו.
המספר שבשם הסרט מתייחס לימי המצור על העיר ווהאן מוכת הקורונה שבסין, שבמהלכם הסתובבו הקולנוענים וויקסי צ’ן והאו וו בתוך בית החולים העירוני ותיעדו הכול. אבל ממש הכול. מהפאניקה של ההתחלה, דרך חוסר האונים, הניסיון לשמור על הומניות ושפיות מול הפחד והידיעות הסותרות, ועד הרגע שבו הוסר המצור והרחובות נפתחו שוב.
לנסות לשכנע אתכם לראות סרט על הקורונה דקה לפני סגר שלישי אולי נשמע כמו משהו מטופש, אבל על אף הקושי, זו יצירה שקשה מאוד לשכוח והיא מראה לנו עדויות וסיפורים שלא יכולנו לראות בשום מקום אחר.
המתעתע: "עוזרת אישית"
אחד הקולות המעניינים ביותר בקולנוע השנה היה של הבמאית קיטי גרין, וזאת בזכות סרט הביכורים שלה, "עוזרת אישית", בכיכובה של זוכת האמי ג'וליה גארנר ("אוזרק"). זהו סרט די מתעתע, כי על פניו נראה שהוא מתאר חוויה מאוד אפורה ושגרתית, אבל לאט לאט מבינים שבשולי הפריים ומאחורי הדלתות הסגורות מתרחשים דברים די איומים.
"עוזרת אישית" מבריק בשימוש שלו באמצעים קולנועיים פשוטים כדי ליצור אצלנו מתח ואפילו חרדה כאשר עוד ועוד אלמנטים קטנים מצטברים יחד למסע התפכחות של אישה שלא רק צריכה להילחם על מקומה בעולם סגור וגברי, אלא גם להשקיט את מצפונה מול השאלה האם היא חלק מהבעיה.
בזכות הנושא המאוד רלוונטי, ההופעה המנצחת של גארנר והסובלנות העוצמתית של גרין הבמאית, זהו סרט שממש לופת בגרון.
הפוליטי המשולב באימה: "האישה הבוכייה"
בפסטיבל ירושלים של שנה שעברה הוקרן הסרט הגוואטאמלי "רעידות", של הבמאי חאירו בוסטמנטה, והתגלה כאחד הטובים ביותר בתוכנייה. השנה בוסטמנטה שב לירושלים עם סרט נוסף, "האישה הבוכייה", שכבר הוכרז כמי שייצג את גוואטאמלה באוסקר הקרוב בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"האישה הבוכייה" לוקח דף מהפולקלור הלטיני ומניח אותו בתקופה מודרנית, משלב בין דרמה פוליטית ובין סרט אימה. זה מתחיל כאשר גנרל קשיש מזוכה מחמת פשעים נגד האנושות, ומשוחרר לביתו, אך מבחוץ ההפגנות ממשיכות (לנו, הצופים הישראלים, המחשבה על בלפור היא בלתי נמנעת, עם כל ההבדלים הברורים, כמובן).
כאשר עוזרת בית חדשה וצעירה מצטרפת לצוות, נדמה שהיא מביאה עמה כוח אפל, כזה המפורר את שפיותו של הגנרל והופך עליו את מצפונו. בסופו של דבר, הקונספט של "האישה הבוכייה" טוב יותר מאשר הדרמה שבו, אבל הוא בכל זאת מרשים מאוד לצפייה וטומן בחובו כמה סצנות נהדרות.
הטוב ביותר: "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"
על אף שהסרט כבר קיים בכמה ספריות VOD בישראל, אין מנוס מלהמליץ עליו גם במסגרת פסטיבל ירושלים, בעיקר בזכות עובדה אחת חשובה - זהו ככל הנראה הסרט הטוב ביותר של 2020. אנחנו כבר באמצע דצמבר, ועדיין לא הגיע משהו שמתעלה על יצירתה של אלייזה היטמן, שנחשפה לראשונה בפסטיבל ברלין בתחילת השנה, שם זכה הסרט בפרס הבימוי.
העלילה עצמה נראית דקה להפליא: נערה מתבגרת יוצאת מפנסילבניה לניו יורק, בלוויית בת דודתה, כדי לעבור שם הפלה ללא ידיעת הוריה. לתוך המסגרת הזו מכניסה היטמן עוצמת רגשות כה גדולה, שכל סצנה הופכת להיות מטלטלת יותר ויותר, כאשר השיא מגיע בשוט סטטי על פניה של הגיבורה בעת תשאול ביורוקרטי, אולי הרגע הכי חזק בקולנוע השנה.
את כל העושר הזה מצליחה היטמן להשיג לא רק בעזרת נקודת מבט מקורית משלה, אלא בזכות הצילום של הלן לובאר, והופעותיהן המרהיבות של שתי השחקניות הראשיות, סידני פלניגן וטליה ריידר, כנראה בדרכן לקריירה של אלופות.
ונסיים באזהרה: אומנם ב"נבל" הצרפתי שביים פטר דורנציס בכיכובו של פייר דלדונשאמפ החתיך יש אמירה מעניינת על החוויה הנשית במרחב הציבורי, ותחושת הביטחון ההולכת ומצטמצמת, אבל הסרט הזה הוא בעיקר גלריה של דמויות בלתי נסבלות ועלילה דלילה שהולכת במעגלים עד למקום בלתי נמנע. הסרט לכאורה מסקרן ואפל, אך בעצם, הוא בעיקר מתיש ומשעמם. אפשר לוותר.
