בהוטן | פיצ'ר

"בן עשרה ממוצע בבהוטן מבלה כ-12 שעות ביום מול המסך"

עשר שנים לאחר שעקב אחר הופעת הבכורה של הטלוויזיה הראשונה בכפר קטן בממלכת בהוטן, חוזר הבמאי הצרפתי תומאס בלמס למנזר בהימלאיה, כדי לעקוב אחר השינויים שחוללה בו כניסת הסמארטפונים • בריאיון ל"גלובס" סיפר בלמס כי "המצב בבהוטן יותר גרוע ממה שרואים בסרט"

מתוך הסרט "שירי לי שיר" של תומאס בלמס / צילום: Thomas Balmès
מתוך הסרט "שירי לי שיר" של תומאס בלמס / צילום: Thomas Balmès

השאלה היחידה שמצליחה קצת לעצבן את הבמאי הצרפתי תומאס בלמס בהקשר לסרטו החדש "שירי לי שיר", היא - האם הוא אמיתי? לפני כעשר שנים, הסריט בלמס את הנזיר הקטן פיאנגקי, ילד בן 8 שמתגורר בכפר קטן ומבודד בממלכת בהוטן שבהרי ההימלאיה המזרחיים, לחוצה בין טיבט להודו. 

כשהתחילו הצילומים, פיאנקי, אז בן שבע, עוד לא ראה מעולם עיר גדולה ואף לא מכונית. המדינה, שבוויקיפדיה נכתב עליה כי היא "מתוארת רבות כשריד האחרון של התרבות הבודהיסטית המסורתית בהימאליה", הייתה האחרונה בעולם להכניס טלוויזיה ואינטרנט. ב-1999 אישר המלך את מהלך הכנסתן למדינה, במסגרת רפורמות שהנהיג במדינה הבודהיסטית, בצעד ששינה את פניה לעולם.

כמה שנים לאחר מכן הגיעה המהפכה גם לכפר של פיאנגקי. הפרק המהפכני בחיי הכפר, תועד בסרט של בלמס "אושר", שיצא לאקרנים ב-2014, וזכה בפרס הראשון בקטגוריות הסינמטוגרפיה בפסטיבל סאנדנס שנערך באותה שנה. בלמס עקב אחר פיאנגקי בן ה-8 שיצא ללוות את דודו במסע בן שלושה ימים מכפר מגוריו - האחרון במדינה לאמץ את הטכנולוגיה ה"חדשה" - אל עיר הבירה, בכדי להביא עמם את הטלוויזיה הראשונה לכפר.

כעבור שנים, פיאנגקי כבר נער צעיר, הבמאי בלמס חזר לכפר ושוב ליווה את הנזיר במסע לעיר הגדולה. הפעם הוא אמנם יוצא למסע בלי דוד ושב בלי טלוויזיה, אבל המשפחה והמסכים נמצאים שם כל העת. הם הציר עליו נעה העלילה של הסרט התיעודי.

הסרט נע בין מבטן של נערות הכפר בוחנות את אדמת ההרים בעת קטיף פטריות (ה"אינטרנט של הטבע"), לבין המשא ומתן האלגנטי על מכירתן. בין מלמול מנטרות במנזר, לבין שמיעת מילות עידוד מהאם בכפר. כשהמצלמה עפה בין מאורות המסכים שבעיר הגדולה, קופצים הבזקים שכאילו הגיעו מהסרט "רקוויאם לחלום" - אחד מהסיפורים המהממים, במובן המקורי של המילה, על הריקבון העירוני - ומעלים את השאלה: "מתי לעזאזל הכל השתבש?".

השם "שירי לי שיר" הוא על שם הבקשה של פיאנגקי הנער מאהובתו שבעיר הגדולה, איתה הוא מנהל לאורך הסרט רומן וירטואלי שהחל איך לא, בוויצ'ט, הווטסאפ הסיני. בראיון "לגלובס" לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל דוקאביב, מספר בלמס, מה הניע אותו ליצור סרט על מסכים דווקא בבהוטן, מדוע נושא המלחמה בהתמכרות למסכים בליבו, ומה עוד אפשר ללמוד מהחומרים שנותרו על רצפת העריכה. 

תומאס בלמס / צילום: Thomas Balmès

"אחת המדינות עם שיעורי ההתמכרות הכי גבוהים באסיה"

מדוע דווקא בהוטן?
"הרעיון מעולם לא היה לעשות סרט על בהוטן. תמיד רציתי לעשות סרט על התמכרות למסכים. כבר לפני עשר שנים אפשר היה להתחיל לראות אותה במקומות כמו ארה"ב ודרום קוריאה, שיניתי את דעתי וניסיתי למצוא מקום שאין בו מסכים בכלל ואוכל לעקוב אחר דמות שקפוצת מ-'כלום', ישר אל המסכים והאפקט שלהם.

הבחירה בנזיר פיאנגקי, הייתה משום שבזמן שצילמנו את הסרט הוא היה אחד מהמעטים בכל הכפר שלא עזב אותו מעולם, לא ראה את העיר ולא ראה מכוניות. כשסיימנו לצלם את הסרט הראשון - אנשים רק התחילו להשתמש בטלוויזיה.

חשבתי שאעקוב אחריו משהו כמו 3-4 שנים. לא תיארתי לעצמי שזה ייקח 10 שנים. הסיבה לכך היו עיכובים בלו"ז, לאחר ששוב ושוב נדחו עבודות הנחת תשתית החשמל בכפר. בסופו של דבר, כדי לבדוק כיצד כניסת המסכים השפיעה על התושבים, נאלצתי לחזור לכפר כעבור שבע שנים".

מלבד טכניקות הצילום, איך אתה מסביר את זה שהקהל הצליח לטעות ולחשוב שהסרט מתוסרט?
"כשבחרתי את פיאנגקי לדמות הראשית, ראיתי שיש לו גישה ייחודיות ודרך מיוחדת להביע דברים. במיוחד בסרט הראשון יכולתי ללוות אותו ימים שלמים מבלי שהוא הוציא מילה, ולא היה לי משעמם. אני מנסה ליצור מצב שבו הדמויות והסיטואציה, ידברו בעד עצמם והם לא יצטרכו דיאלוג. גם אם יש שיחה, היא לא בהכרח הנקודה הקריטית בסיפור".

יצרת סרט תעודה איטי, פואטי, אמנותי, וטבעי אבל יש לו קצב מהיר שמשאיר את הצופה מרוכז כל העת. האם זה היה בכוונה?
"כשאתה דוחס 10 שנים ל-90 דקות, זה נראה כאילו מתרחש הרבה אבל במציאות הכל אוניברסלי, כולל אפליקציות ההיכרויות. ניסיתי לתפוס את הרגעים שידברו גם לצופה האמריקאית או לעיתונאי הישראלי. בנוסף בכל אספקט, בקריינות, בכלים הטכניים ובתחביר של השפה הקולנועית - לקחנו מעולם הסרטים עלילתיים. צילמנו את הסרט בסינמסקופ, שמעניק זווית רחבה, ושהשימוש בו בקולנוע דוקומנטרי נדיר, והשתמשנו בציוד צילום וסאונד שבדרך כלל נעשה בהם שימוש בסרטים גדולים. הכל נועד ליצור מצב שבו הצופה לא יהיה בטוח האם זו מציאות או דמיון. זה משהו שאני אוהב לעשות - לגרום לאנשים לתהות על כך בכל שלב. זה גם מה שעוזר לסרט לנוע מהר, למרות שהוא סרט דוקומנטרי".

מה נשאר על רצפת העריכה? האם יש לסרט נרטיב אלטרנטיבי?
"ערב אחד, כשהלכתי לבקר את הנזירים הראשיים כדי לשאול אותם האם יש להם הנחיות לגבי הצילומים גיליתי שהם לא פחות מכורים למסכים מהילדים ומהנערים במנזר. לא רק שהיה להם טלפון נייד, היו להם שני מכשירים, ובנוסף עוד מסך מחשב.

לא הכנסתי את זה לסרט כדי לא ליצור בלגן בהיררכיה ועם הממונים שלהם. הייתי צריך ללכת על ביצים, להיות כמה שיותר קרוב למציאות אבל לא לסבך יותר מדי אנשים בצרות, ולכבד את האמון של מי שסומכים עליך ונותנים לך לעקוב אחריהם במשך זמן כה רב. אמרו לי שאני מגזים כי אני מראה רק את הצדדים השליליים, אבל המצב שם הרבה יותר גרוע ממה שרואים! בהוטן זינקה תוך כלום זמן ממצב של שום דבר למצב שבו היא אחת המדינות עם שיעורי ההתמכרות הכי גבוהים בכל אסיה. הם מבלים מול המסכים יותר זמן מכל סיני או דרום קוריאני. בן עשרה ממוצע בבהוטן מבלה כ-12 שעות ביום מול המסך".

האם במקום חדירה מסיבית של הטכנולוגיה, עדיף  שהיו עושים מאמץ לשמר את התרבות המסורתית?
"כשהטלוויזיה הגיעה לבהוטן ב-1998 הממשלה הבינה שהתושבים צופים בעיקר בפורנו ובהיאבקות אמריקאית. כמה פוליטיקאים חשבו שצריך לצנזר את הערוצים כי לא ייתכן שהתושבים יצפו חצי יום בפורנו או בהיאבקות אמריקאית. הייתה מחאה גדולה והמוחים אמרו 'אנחנו לא צפון קוריאה, לא רוצים שאף אחד יכפה עלינו מה לראות ומה לא לראות', אנו גדולים מספיק כדי להחליט על עצמנו, אנחנו לא ילדים קטנים.

אני חושב שכל מדינה צריכה לעבור את התהליך המלא. אני מקווה שבכל מערכת חינוך יקדישו כמה שעות בשבוע ל'חינוך למדיה'. אם לא, בכל העולם יתחילו להתקשות בריכוז ובחשיבה. זה לא קשור למדינות עשירות או עניות. היכולת לחשוב ולהתרכז יורדת, הכל מתקצר לאורך של ציוץ בטוויטר".

"אחת מהסכנות הבריאותיות הכי חמורות"

מה מצב המסכים אצלך בבית?
"יש לי שלושה ילדים ויש לי איתם שיחות על בסיס יומי בנושא למה אני לא מוכן שיהיו מסכים בבית ולא מוכן לקנות איפון חדש. אני חושב שעשיית הסרט הייתה הדרך שלי לענות על השאלה הזו - מדוע זו סיטואציה בעייתית. לדעתי זו אחת מהסכנות הבריאותיות הכי חמורות שניצבות בפנינו. לא נראה שיש דבר שהשפיע על התרבות המערבית כמו הסמארטפון. אני חושב שכל הורה מכיר את המאבק היומיומי על הנושא".

מה יהיה הפרויקט הבא שלך?
"אני לא יודע בדיוק, אבל אולי הבא יהיה יותר אלים, מבחינת מה שהוא יראה לגבי מה שאני יחושב על האימפקט האמיתי של הטכנולוגיה. כרגע אני לא יכול בכלל, לא לזוז ולא לנסוע ולחפש אתרים, אז זה עדיין מוקדם מדי לומר".

אתה בקשר עם פיאנגקי? מה הוא עושה היום?
"הוא פחות בעניין של שיעורי סנקסריט ותפילות אבל הוא טוב מאוד במוזיקה, והוא מתכנן להישאר שם וללמד את הצעירים. חוץ מזה הוא יוצר סרטים קצרים עם הנזירים האחרים. הוא מביים אותם למחזות זמר, או סרטי קראטה בסגנון 'מטריקס'. מדי פעם הוא שולח לי אותם, ושואל 'האם הם עשויים היטב?' אולי ביום מן הימים הוא יהפוך ליוצר סרטים. מי יודע".

ניתן לצפות בסרט ב-"דוקוסטרים" עד 31 בדצמבר