להגביר את האכיפה ביישובים הערבים ולא את הענישה

בשנים האחרונות התקבעה האקסיומה שיש להחמיר בענישה על עבריינים, שרבים מהם מגיעים מהחברה הערבית • אלא שהחמרת הענישה לא בהכרח מובילה להקטנת הפשע • מקום בו אין אכיפה לחוקי הניקיון הארנונה ורישוי עסקים, מזמין פריחה של פעילות עבריינית

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

מעשי הרצח האחרונים הציפו שוב ושוב את סוגיית הפשיעה והאלימות בתוך החברה הערבית בישראל, על פי מחקרים סטטיסטיים רבים, היקפי הפשיעה במגזר גבוהים מאוד ובתחומים מסוימים אחוזם הינו פי שלוש מיחסם באוכלוסייה, בעבירות רצח, נשק ורכוש. המנהיגות הערבית מדגישה את הנזקים העצומים של מציאות עגומה זו על חיי החברה והכלכלה ודורשת בצדק פעולה תקיפה ומיידית מצד הממשלה.

אחת מהדרישות שהועלו וזכתה להיענות מצד משרד המשפטים היא הגברת הענישה בעבירות נשק.

לדעתי, יש לאבחן בין הגברת האכיפה לבין הגברת הענישה. אכן המציאות הקיימת מלמדת על תת-אכיפה והיעדר פענוח פרשיות ומעשי עבירה רבים. היבט זה חשוב לא רק בהיבט של תפיסת עוברי חוק, העמדתם לדין ועשיית צדק, אלא גם בהיבט של ההרתעה. הסיכוי להיתפס הוא שיקול משמעותי אשר עומד בפני עוברי חוק בטרם יבצעו את זממם בכל הקשור לעבירות פרי תכנון מוקדם. היבט זה, למשל, פחות רלוונטי בעבירות אלימות במשפחה.

שאלת הציות לחוק נדונה רבות בספרות; טום טיילר התמקד במחקר "למה אנשים מצייתים לחוק?", הקובע שאנשים מצייתים לחוק כשהם מאמינים בלגיטימיות שלו, ולא בגלל שהם מפחדים מהעונש שנקבע לצדו.

ג'ימס ווילסון וג'ורג' קלינג במאמרם "החלונות השבורים" סבורים שהסביבה עשויה להשפיע על היקף הפשיעה בגלל נורמות חברתיות והיעדר אכיפה.

סבורני כי מערכת המשפט בכללותה שוגה כשהיא רואה בענישה מחמירה חזות הכל בהתמודדות עם הסוגיה. חוק מזניח גורר הזנחה של החוק ועל כן נדרשת מדיניות משולבת ארוכת טווח אשר במרכזה תעמוד מדיניות אכיפה של החוקים הבסיסיים שמשפיעים על חיי היום יום של האזרחים כגון חוק שמירת הניקיון, חוק הארנונה, השחתת תשתיות וכו' אשר תחנך לציות לחוק ותייצר אמון בצדקתו.

באשר להגברת הענישה קיימות השפעות שונות כשהמגמה הרווחת בעולם המערבי בשנים האחרונות שאין הדבר תורם להפחתת עבריינות והוא מכביד באופן ניכר על ההוצאה הציבורית. הספרות העדכנית מצביעה על השיקום בקהילה וחינוך לציות לחוק כגורם משמעותי להפחתה בעבריינות.

בשנים האחרונות החלו בתי המשפט בישראל, בהשראה של דוחות ציבוריים ושינויי חקיקה, לייחס משקל נכבד לשיקולי השיקום, אך הדרך עודנה בתחילתה בשל הצורך בהשקעה נרחבת בתוכניות שיקום ומוסדות טיפול.

היבט מרכזי בגישה למלחמה בפשע, הוא ניתוק מקורות המימון לפשע המאורגן ושילוב זרועות בין כל הגורמים הרלוונטיים, ולא רק הממשלה. מוסדות הממשל בחברה הערבית ובעיקר העיריות אינן ממלאות את חובתן בהיקשר זה בשל מחסור במשאבים, היעדר מודעות וכוח אדם כשיר לטפל בסוגיות אלה.

הגישה הרווחת בעולם בכלל ובישראל בפרט היא העברת סמכויות אכיפה לשלטון המקומי. חרף מגמה זו, היישובים הערבים נעדרים מנגנונים אלה וניתן להיווכח מביקור קצר ביישוב כזה ניתן להיווכח להזנחה ולהיעדר אכיפה בכל היבט שהוא, רכבים חונים על מדרכות, בעלי עסקים משתלטים על המרחב הציבורי, אין אכיפה לחוקי הניקיון והארנונה וגורמים עבריינים מקימים בהן עסקים פורחים ללא שנאכף נגדם חוק רישוי עסקים וננקטים נגדם הליכי סגירה מינהליים בשל פעילותם העבריינית.

האפליה ארוכת השנים והחלשת גורמי השליטה החברתיים הביאה לכך שמרביתם המוחלט של האזרחים הערבים מדורגים בתחתית הסולם הסוציו אקונומי, העוני והחיים בשולי החברה מהווים קרקע פורייה לפשיעה ועבריינות.

ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילו להתמודד עם הבעיה ולעצב מדיניות אכיפה כוללנית וארוכת טווח, יתרה מזאת, מערכת המשפט אשר נתקלת בסוגיה באופן יומיומי לא עיצבה מדיניות משפטית ראויה, מחקרים שונים שפורסמו בשנים האחרונים הצביעו על כך שבתי המשפט נוהגים אפליה עם נאשמים ערבים ושישנם פערי ענישה כלפיהם.

על כן, טועה מי שיחשוב שענישה יכולה להפחית את התופעה ולדעתי יש לפעול ליתר אכיפה תוך שילוב מערכות השלטון השונות ובמיוחד ההנהגה המקומית. 

הכותב הוא עורך דין, לשעבר סגן בכיר בפרקליטות מחוז מרכז