מנכ"ל אסותא: "לא מאמין בלעשות מלחמות על חשבון המטופלים"

אישי: בן 47, נשוי ואב לשלושה, גר באבן יהודה

מקצועי: מנכ"ל אסותא מרכזים רפואיים

אני: שילוב של מטפל, שיודע לגעת וליצור אמפתיה, עם יכולת לראיית מאקרו ורחוק, וליצור את הדרך להשיג מטרות תוך נחישות והתמדה.

משפחה: משפחתו של אבא מרוסיה ופולין. סבתא הייתה פרטיזנית במהלך כל המלחמה ולא סיפרה הרבה על התקופה ההיא, סבא היה במחנות עבודה. הם עלו לארץ, נפגשו והתחתנו. הוא היה קבלן, הקים עסק משפחתי והם עברו מעיר לעיר בעקבות הפרויקטים שלו.

הצד של אמא מראש פינה. סבא שלה, גדעון מר, שאני קרוי על שמו, היה סגנו של טרומפלדור בגדוד נהגי הפרדות, חוקר מלריה, וכיהן כמנכ"ל משרד הבריאות. את רוב הניסיונות על המחלה הוא ביצע על בני הבית. סבתא הייתה נהגת אמבולנס, סבא היה בפלמ"ח, התגייס לצה"ל והקים עסק למוצרי בנייה בפתח תקווה.

ההורים הכירו בפתח תקווה ואחרי החתונה, שבוע לפני מלחמת יום כיפור, כשאמא הייתה בהיריון, הם נסעו לחופשה באילת ואני נולדתי בהפתעה בחודש השביעי ואושפזתי כפג. אבא גויס למילואים, על אמא ציוו להתפנות צפונה ואני נשארתי לבד בבית החולים יוספטל במשך כמה שבועות, שבמהלכם אבא נפצע קשה והיה באשפוז בבילינסון.

ילדות: רעננה, עיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם. אבא היה בעסקי הבנייה ואמא מורה, אני הבכור משלושה. תמיד הייתי גבוה ומכיתה א' עד גיל 30 שיחקתי כדורסל, הייתי בכמה נבחרות, וינקתי מהספורט ערכים של התמדה, נחישות, חשיבות הקבוצה, משמעת עצמית, התגברות על קשיים, ורצון לנצח, לדעת להפסיד ולקום בחזרה. חלמתי להיות שחקן כדורסל ולמדתי סוציולוגיה והיסטוריה.

ליאת: אשתי, עובדת סוציאלית בעיריית רעננה, מתמחה בגיל השלישי, פקידת סעד לחוק החסות והאפוטרופסות, החברה הראשונה שלי ואהבת חיי במלוא מובן המילה. הכרנו בתיכון, גרנו בניין מול בניין וגילינו שהמשפחות שלנו הכירו בראש פינה. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים באבן יהודה.

קריירה: אחרי השחרור מהצבא טסנו לטיול בארה"ב, וכשחזרתי נרשמתי ללימודי פיזיותרפיה בבאר שבע, כי היה ברור לי שאני רוצה לעסוק במשהו שקשור לספורט ולטיפול באנשים. התחלתי לעבוד במרפאה של מכבי בפתח תקווה, ובמקביל עבדתי בשיקום של בית לוינשטיין, והייתי הפיזיותרפיסט של מכבי רעננה בכדורסל כשהיו בליגת העל והצטרפתי אליהם למשחקים בחו"ל.

שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את העבודה במכבי, הגשתי מסמך עם הצעה לשינוי שיטת העבודה ואחרי שנה היא יושמה בכל המכונים במכבי. זאת הייתה ההתנסות הראשונה שלי בעשיית שינוי רוחבי במערכת. ואז נתנו לי לנהל את המכון ובהמשך את המרכז הרפואי ברמת השרון, ואז, מתוך האהבה לפיזיותרפיה החלטתי לעשות שינוי ולעבור לניהול רפואי ולמדתי תואר שני בניהול מערכות בריאות.

עברתי לתפקיד מטה במחוז מרכז של הקופה, הייתי העוזר של המנכ"ל רן סער ובמקביל ניהלתי את האסטרטגיה שלה ויחד בנינו תשתיות קדימה. מוניתי לראש מחוז ירושלים והשפלה, שם עבדתי מקרוב עם המגזר החרדי, והייתי אחראי על תחום החדשנות וחבר בדירקטוריון מכבי במשך 20 שנים.

חרדים: מעמדת נחיתות מול הקופות האחרות, הפכנו לקופה המובילה בירושלים, באמצעות פעולות הסברה והרבה עבודת רגליים ויצירת קשרים ואמון. הפרת ההנחיות הפסולה שאנחנו רואים באה מהשוליים, אבל יש שת"פ והידברות עם רוב האוכלוסייה והרבנים.

קופות החולים: השנה הזאת מלווה בתחושת גאווה לכל מי שהוא חלק ממערכת הבריאות ומוכיחה שמערכת בריאות איתנה היא חוסן לאומי. שמיכת התקצוב מאוד קצרה ואני מקווה שאתגרי הקורונה יבהירו את חשיבות הסבסוד לתפקוד המערכת ולא להיפך.

אסותא: ההזדמנות שלי להגיע לאסותא עלתה ממש לפני פרוץ הקורונה. האתגר שלנו היה לשמור על הפעילות השוטפת של שירותי הדיאליזה, האונקולוגיה והכירורגיה תוך ריחוק, בידוד ותחלואה מתפרצת. התחלנו לעשות בדיקות קורונה ובדיקות סרולוגיות ובקרוב נצא עם תוכנית של שיקום ואשפוז בבית. הביקורת על כך שאנו נותנים רפואה לעשירים שממומנת מכספי ציבור לא במקומה כי 60% מהשירות שאנו נותנים הוא ציבורי, עם טופס 17, והשאר מטעם חברות הביטוח ובאופן פרטי.

קורונה: התמודדות מערכת הבריאות מול המגפה היא תחת עמימות ביחס לווירוס ולמשתנים שמלווים אותו. קל למתוח ביקורת בדיעבד. אי אפשר לשפוט בשחור ולבן משבר של פעם במאה שנים תוך כדי התנהלותו, וכן - נעשו טעויות, אבל יכולת הביצוע של המערכת משביעה רצון. כרגע היא לא בקריסה אלא מאוד מאותגרת.

נקודת היציאה: לפני שבועיים הייתי אומר שהחיסונים יביאו את הבשורה, אבל כרגע אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד כמה חודשים, למרות שהמדע והרפואה עושים את הבלתי ייאמן.

מחאת בתי החולים הציבוריים: תקציב מערכת הבריאות לא עונה על הזדקנות האוכלוסייה ועל תחלואה כרונית שעולה עם עליית תוחלת החיים. נכנסו משאבים למערכת, אבל התקווה שלי, גם באסותא, שנמשיך לקבל את התקצוב שנים קדימה. כל אחד מביע את המחאה שלו אחרת. אני לא מאמין בלעשות מלחמות על חשבון המטופלים.

פנאי: כשיש לי - חדר כושר, משפחה וחברים.

תפיסת עתיד: להמשיך להוביל במערכת הבריאות ולהשפיע עליה במסגרת התפקיד שלי.