יובל רן / צילום: שלומי יוסף
יובל רן היה כנראה הראשון שהבין את הפוטנציאל שמתחבא מתחת לשינוי תקנות הבורסה בת"א, לאחר שזו שינתה במהלך שנת 1992 את הקריטריונים לרישום חברות חדשות למסחר, במטרה לאפשר לחברות בתחילת דרכן לגייס הון מהציבור. על פי אותם קריטריונים, לחברה בעלת הון עצמי של מיליון דולר בלבד, וללא עבר עסקי, מותר היה להגיש תשקיף להנפקת ניירות ערך.
רן, שהיה אז בן 31 ונחשב לכוכב עולה בשוק ההון הפורח של אותה תקופה (״אצל יובל לא מפסידים״), החל להזרים לרשות ניירות ערך את טיוטות התשקיף הדקיקות של מה שנודעו לאחר מכן כ"חברות הבועה". בדצמבר 92' הפכה אוקטובה לראשונה מבין מספר דו-ספרתי של חברות ללא תוכן עסקי שהנפיקו את את מניותיהן בבורסה.
בהמשך הונפקו גם אוקי דוק, אספייד, נביגטור טרוקדרו, דסטיני, בלרון, דוראה, לבלב, יוזמה ואחרות - חברות עם שמות מצחיקים, שתשקיפיהן נכתבו בזריזות במשרדו של עו"ד חיים אינדיג, מי שנודע במאבקו לאפשר הנפקה לכל דורש וללא תנאים מוקדמים.
היזמים הצעירים שמאחורי הבועות (שכללו מלבד רן שמות כעופר קרז'נר, דני תמיר, עמוס בדש ובועז משעולי) הצליחו לשבות את לב המשקיעים עם הבטחה לשותפות שטיבה לא ברור - "תנו לנו את הכסף עכשיו ואנחנו כבר נמצא לו מתישהו ייעוד משתלם". זה לא הפריע להצלחת ההנפקות של חברות הבועה, שזכו כל אחת בתורה לביקושי ענק מצד המשקיעים, שהזרימו להן מיליוני שקלים ללא כל הסבר כלכלי.
בוועדת הכספים של הכנסת וברשות ניירות ערך הביטו בדאגה כיצד הציבור מסתער על מניות הבועה של רן ושל יתר היזמים, ששכפלו את ההצלחה. בתחילת 93' כבר סגרה הבורסה את הפרצה, והחזירה לתוקף את התקנות המחייבות את המנפיקות להציג עבר עסקי והון מינימלי, אך לרן ושות' כבר היו מצבור נאה של חברות ציבוריות - עם כסף בקופה וללא פעילות עסקית ממשית.
עד מהרה התברר כי ההבטחות של היזמים למשקיעים לא קוימו. למרות שפע הדיווחים על פרויקטים "אקזוטיים" שצפויים לאכלס את חברות הבועה (מרכזים רפואיים ברומניה, משחקי לוטו-טוטו בקזחסטאן, רשת מסעדות של עופות צלויים ואפילו פארק השעשועים סופרלנד בראשון לציון), עסקים אמיתיים כמעט לא צמחו בהן, והן התפוצצו בזו אחר זו.
התברר כי פרויקטים טובים במחיר מתאים לא נמצאו, ומה שהיה טוב לעסקים פרטיים לא הצליח מתחת לזכוכית המגדלת של רשות ני"ע. המשבר שפרץ בשוק המניות זמן קצר לאחר הנפקתן של חברות הבועה לא אפשר להן לגייס הון נוסף, ובד בבד גרם לדלדול יתרות המזומנים שלהן. באין כסף לפיתוח פעילות ריאלית, הסבו מניות הבועה הפסדים כבדים למחזיקים בהן.
הצעד הבא והבלתי נמנע היה שרשרת עסקאות שסילקו את בעלי השליטה בחברות הבועה לטובת גופים איתנים יותר, שנזקקו לנכס הגדול ביותר של הבועות - השלד הסחיר - לטובת הכנסת פעילות פרטית לבורסה "בדלת האחורית", ללא תשקיף. את החותמת על הכישלון המהדהד העניקו קריסת עסקיו (שהתנהלו תחת קבוצת קווי אשראי) ובריחתו מישראל של מי שכונה "מלך חברות הבועה", יובל רן.
השווי מרקיע שחקים, ההכנסות על הקרשים
והנה, בתחילת השבוע הנוכחי, כמעט 30 שנה מאז הונפקו חברות הבועה, נפל דבר בשוק ההון, והן צפויות לחזור "על סטרואידים". בראיון לגלובס חשפה עו"ד שרה קנדלר, מנהלת מחלקת התאגידים ברשות ני"ע, כי ברשות צפויים לאשר את אחד מסממניה הבולטים של תקופת ההייפ בשוק המניות האמריקאי - הנפקה של חברות SPAC (ספאק) - גם למשקיעים בת"א.
חברות הספאק הן חברות ללא פעילות עסקית המגייסות כסף מהציבור במטרה לרכוש פעילות קיימת תוך זמן מוגדר מראש (או שתיאלצנה להחזיר את הכסף למשקיעים). בוול סטריט הפך התחום בחודשים האחרונים לפרוע במיוחד, ומספר הנפקות הספאק אף עקף את מספר ההנפקות הראשוניות (IPO).
לאחר שחברות ספאק רבות גייסו הון בארה"ב, הן מחפשות כיום יעדים לרכישה, גם בישראל. לאחרונה דווח על מספר מיזוגים של מספר חברות סטארט-אפ מקומיות לתוך ספאקים - המקנים לאותם מיזמים שווי דמיוני של מיליארדי דולרים, חרף פעילות בוסרית (הכנסות זעומות והפסדים).
באמצעות המיזוג, החברות המתמזגות הופכות ציבוריות בצורה מהירה וקלה יותר - ללא פרסום תשקיף מפורט הנסרק על-ידי רשות ני"ע והמשקיעים. מניות הספאק מצידן, ברוח התקופה, מגיבות בדרך כלל בעליות חדות למיזוג הצפוי עם חברת החלום.
הרשות תנסה להגן על המשקיעים
נראה שלנוכח הפתיחות המפתיעה שמגלה שוק ההון המקומי בשנה האחרונה להנפקות של חברות טכנולוגיה בראשית דרכן, מבקשת הרשות "ללחוץ על הגז", ולאפשר את פיתוחו של השוק לחברות בשלות וגדולות יותר - כאלו שכיום עושות את דרכן לתוך ספאקים מעבר לים.
לנוכח החשש כי בת"א מתפתחת לאחרונה בועה מסוכנת של הנפקות חלום, שעלולה להתפוצץ למשקיעים בפנים, טענה קנדלר כי "אנחנו רואים מה שקורה בארה"ב ואנחנו רוצים ליצור מערכת כללים שתאפשר הגנה על ציבור המשקיעים. ככל שהחברה יותר גדולה והיזמים בעלי ניסיון, זה יותר מצליח".
ואכן, ברשות קובעים מספר תנאים שנועדו להגן על המשקיעים מהציבור בחברות הספאק, ביניהם רף גיוס גבוה של 300-500 מיליון שקל שנועד למשוך גופים מוסדיים; מגבלות על יזמי הספאק, כמו תקופת חסימה על מניותיהם; ופרק זמן של שנתיים למיזוג פעילות - אחרת הכסף יוחזר.
ועדיין, ספק אם המודל שנכשל כישלון חרוץ בשנות ה-90 יביא הפעם ערך למשקיעים בת"א. התרחיש הלא דמיוני הוא שיזמים, בעלי מוניטין וקשרים עם הגופים המוסדיים, יגייסו לטובת הספאקים שלהם מאות מיליוני שקלים מכספי הפנסיות של כולנו. בשלב הבא הם ימזגו לתוכן מיזמי טכנולוגיה, שלא מעוניינים או מסוגלים להנפיק את מניותיהם בדרך המלך, או גרוע מכך - שאינם מסוגלים לגייס את הכסף הדרוש למימון הפסדיהם בשום דרך אחרת.
לא מן הנמנע כי בטווח הקצר מיזוג שכזה ילהיב את הדמיון, ויוביל לעליות שערים חדות שיניבו רווחים גדולים ליזמי הספאק ולאלו של הפעילות הנכנסת. אך כשההייפ ידעך, והתוצאות העסקיות יפגשו את קרקע המציאות, עלולות חברות הספאק לאבד חלק ניכר מערכן. במקרה כזה, מי שיספוג את עיקר ההפסדים - ממש כמו בחברות הבועה של תחילת שנות ה-90 - יהיו המשקיעים מהציבור.