השופט איתן אורנשטיין / צילום: שלומי יוסף
1.
שבועות ספורים חלפו מהרגע שבו פרש השופט איתן אורנשטיין מכס נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בחודש שעבר, ועד ששופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית שבח, שאורנשטיין היה עד לאחרונה הבוס שלה, מינתה השבוע את אורנשטיין לבורר בסכסוך בין היהלומנים משה ומנדי גרטנר ל דן גרטלר.
אורנשטיין מונה לבורר בסכסוך המיליונים שנמשך 11 שנים לאחר שהבורר אורי גורן, גם הוא נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, התפטר מתפקידו לאחר שגילה כי משה גרטנר שכר חוקר פרטי לאסוף מידע אודותיו.
גרטלר התנגד למינוי בורר חדש וביקש להעביר את הסכסוך להכרעה בפני בית המשפט אך השופטת שבח דחתה את בקשתו של גרטלר לעכב את ההחלטה על מינוי בורר חליפי לצורך הגשת בקשת ערעור לבית המשפט העליון. שבח פסקה כי לא ייגרם נזק בלתי הפיך אם יחלו הדיונים בפני בורר חדש עד לדיון בערעור שיוגש על ידי גרטלר וכי אין בהכרעה הצפויה כל דבר תקדימי.
עכשיו, אורנשטיין הוא שופט רב זכויות שראוי להערכה רבה. אין ספק שהוא יעשה עבודה טובה כבורר. יש לו את הניסיון המתאים, את הידע. אין גם ספק שהמינוי של אורנשטיין לתפקיד הוא חוקי. אז למה בכל זאת יש תחושה שמשהו כאן מסריח?
מכיוון שבסופו של דבר מינוי בורר (או כל בעל תפקיד אחר) על ידי בית המשפט הוא משאב ציבורי ששווה המון כסף. השופטים עושים בו כבשלהם - הם ממנים בוררים, כונסי נכסים, נאמנים, ובעלי תפקיד אחרים ללא מכרז, בצורה לא שקופה ויש יותר מתחושה שהם דואגים למקורביהם לפרנסה מאוד מכובדת.
2.
אחרי המעקבים, הבידודים, הסגרים, סגירת העסקים, הדוחות, הקנסות ושאר הצעדים הפוגעניים והקשים שהמדינה נאלצה לכפות עלינו, וליתר דיוק, לכפות על חלקנו, בניסיון לנסות ולעצור את התפשטות מגפת הקורונה, הגענו לשלב חדש, אולי לשפל חדש, שבו המדינה שוקלת להכריח אנשים לקבל חיסון נגד קורונה.
עכשיו, שיהיה ברור. אני תומך במתן חיסונים נגד קורונה, קורא לציבור להתחסן וכבר קיבלתי בעצמי את שתי מנות החיסון מתוך אמונה שהן ימנעו ממני מלחלות או להדביק אחרים. ועדיין, אני סבור שלכפות על אדם שאינו רוצה בכך או אינו מאמין בכך הכנסת מחט לזרועו ולהזריק לגופו חומרים זה דבר שאסור לאפשר אותו. מדובר בפגיעה קשה מדי, בלתי מידתית, באוטונומיה של אדם על גופו ובכבודו.
זה לא אומר שעצם הדיון בשאלת כפיית החיסונים על הציבור, או שלילת שירותים וזכויות ממי שלא מוכן להתחסן, אינו לגיטימי. התפיסה הליברלית של זכויות האדם היא שלכל אדם יש זכויות ואסור להגביל אותן אבל רק כל עוד הן לא פוגעות באחר וברור שמי שלא מתחסן עלול לסכן לא רק את עצמו אלא גם את סובביו. החוק למשל מאפשר לנו לנהוג במכונית אבל מחייב אותנו לעשות את זה בזמן שאנחנו חגורים בחגורת בטיחות. בדומה לחובת חגירת חגורת בטיחות בזמן נהיגה, גם בסוגיית החיסונים עומדת מצד אחד זכותו של כל אדם לאוטונומיה על גופו, למול החובה לשמור על חיי האזרחים. ההבדל הוא כמובן בעוצמת הפגיעה בזכות ובאטונומיה.
שאלה נלווית היא, האם מותר למדינה לשלול שירותים בסיסיים מאזרחיה שמסרבים להתחסן. למשל, האם המדינה רשאית למנוע כניסה למוסדות חינוך ממורים או ילדים שלא התחסנו או לאסור על מי שלא התחסן לנסוע בתחבורה ציבורית. גם כאן, לטעמי, מדובר בצעדים פוגעניים מדי ביחס למטרה.
הנימוק המרכזי נגד שלילת שירותים כאלה ממי שמסרב להתחסן הוא שיש דרכים שהן פוגעניות פחות אך יכולות להביא לתוצאה דומה של צמצום התפשטות המגפה וחזרה לשגרה. כלל בסיסי בדמוקרטיה שלנו הוא שפגיעה בזכויות הפרט היא מותרת רק בחוק וכאשר לא ניתן להשיג את אותה תכלית ראויה (צמצום התפשטות המגפה במקרה זה) באמצעות נקיטת אמצעי פחות פוגעני.
איזה אמצעי פחות פוגעני יש בידי המדינה? למשל, אכיפה לא-סלקטיבית של הגבלות הריחוק החברתית. התפשטות הקורונה בארץ עד כה הרי לא קרתה בגלל סרבני החיסונים אלא בגלל שהמדינה נמנעה מלאכוף את הגבלות הריחוק החברתי והבידוד על הציבור כולו. אם הייתה אכיפה בסיסית של הגבלות הקורונה בכל המדינה, אם אכיפת ההגבלות הייתה נעשית בבני-ברק ובירושלים כפי שהיא נעשית בקריית שמונה בנשר, או בתל אביב, אז כנראה שמזמן היינו יכולים לחזור לשגרה.
אמצעי פחות פוגעני נוסף שיכול להביא להשגת המטרה הוא הסברה ושכנוע. רבים מהאנשים נמנעים מלהתחסן בשל פחד מהשלכות החיסונים שנובע בחלקו הגדול מ"פייק ניוז" שמסתובב ברשתות החברתיות. מכל מיני פרסומים שמבוססים על חלקי אמיתות או על שקרים מוחלטים וגורמים לציבור לחשוב שהחיסון עלול לפגוע בבריאותו בשלל דרכים יצירתיות. לפני שהמדינה כופה על אנשים להתחסן בכוח או מונעת מהם זכויות כדי שיתחסנו, עליה להשקיע משאבים גדולים הרבה יותר בניסיון להפיג את החששות שלהם ולשכנע אותם ללכת להתחסן. ולסיכום - לכו להתחסן, לא כי אתם חייבים, אלא כי כדאי לכם.
3.
שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, דוד מינץ, ועפר גרוסקופף, דחו השבוע את הערעור שהגיש אדוארדו אלשטיין על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לאשר את מכירת מניות השליטה (82%) בחברת דיסקונט השקעות לידי קבוצת משקיעים בראשות חברת מגה אור. עד כאן טוב ויפה. ואולם, מה שצרם לי בהחלטה הייתה הערה מוזרה בעיניי של השופט גרוסקופף.
לאחר שגרוסקופף הסביר שמדובר בערעור ש"דחייתו מתבקשת, ואינה מעוררת קושי", הוא כתב כי, "אם מצאתי למרות זאת להרחיב ולפרט את טעמי החלטתנו, הרי שהדבר נעשה בשים לב למשמעויות הכלכליות של ההחלטה, ובמידה מסוימת, אף מתוך הבנה לצערו של מר אלשטיין על ירידת השקעתו העצומה בעסקי דסק"ש לטמיון". ועל כך צריך לשאול את גרוסקופף - האם בית המשפט העליון הוא בית משפט לעשירים? האם ככול שאדם הפסיד יותר כסף מגיע לו לקבל הסבר יותר מפורט ומנומק לדחיית ערעורו, גם כשאין ממש בערעור? והאם היית נוהג באותו אופן בדני כהן מפתח תקווה או בריקי לוי מראשון לציון?