הנשיא ג'ו ביידן, אתמול / צילום: Reuters, TOM BRENNER
באמצע ינואר, שבוע לפני שנכנס לבית הלבן, ג'ו ביידן הציג את תוכנית הסיוע שלו, עם תג מחיר שאפתני של 1.9 טריליון דולר. השבוע, קצת פחות מחודשיים מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי הטרי הצליח להעביר בקונגרס חבילת סיוע בסך 1.9 טריליון דולר. על חודו של קול, אבל הצליח.
התוכנית של ביידן צפויה להזניק לא רק את הכלכלה האמריקאית, אלא גם את הכלכלה העולמית כולה. כך העריכה השבוע בראיון ל'גלובס' ד"ר לורנס בון, הכלכלנית הראשית של ה־OCED.
"ארה"ב מאיצה את החיסון וגם מספקת תמריץ כלכלי נוסף, שחלק גדול ממנו מיועד לאנשים שזקוקים לו וישתמשו בו לצריכה ולא לחיסכון", אמרה הד"r בון, "זה יגדיל את הצמיחה בארה"ב השנה ל־6.5%, לעומת 3.2% בהערכה הקודמת, ויגדיל את הצמיחה הכלכלית העולמית באחוז שלם. זה משמעותי מאוד".
בון לא לבד. כלכלני גולדמן זאקס צופים גם הם זינוק בצמיחה, וחוזים שהאבטלה בארה"ב תרד ל־4.1% בלבד בסוף השנה, ואז עוד תמשיך לרדת. בקרדיט סוויס קובעים ש"במירוץ הסוסים לנורמליות של אחרי המגפה, ארה"ב זינקה במהירות מהשאר". אם ההערכות האלה יתממשו, לכלכלה האמריקאית צפויה שנה חזקה ביותר.
לא כולם מרוצים מכל פרטי התוכנית. כדי להשיג את הקולות, הדמוקרטים נאלצו בין היתר לקבוע תקרת הכנסה נמוכה מהמתוכנן למענקים בסך 1,400 דולר שנכללו בתוכנית. גם היוזמה להעלאת שכר מינימום ל־15 דולר לא נכללה בחוק הסופי. ייתכן שהשינויים האלה עוד יתנקמו בדמוקרטים - ועוד נחזור לזה - אבל בשורה התחתונה, מדובר באחת מחבילת הסיוע השאפתניות שעברו בארה"ב.
חבילת הסיוע, על שלל סעיפיה, מיועדת עקרונית להתמודד עם נזקי המגפה. חלקים ממנה מיועדים להתמודדות ישירה עם הקורונה: למשל מימון לחיסונים ובדיקות, או לפתיחה בטוחה של בתי הספר. יש שם גם התמודדות עם הנזקים הכלכליים של המגפה, מהארכת דמי האבטלה המוגדלים, ועד לסיוע לרשויות מקומיות. ויש תוכניות זמניות, כמו קצבאות ילדים, שהדמוקרטים מקווים שיהפכו לקבועות. וכאמור, למרות ההסברים על כך שזו תוכנית להתמודדות עם מצב חירום כמו־מלחמתי, ולא תוכנית חילוץ כלכלית סטנדרטית יותר - ושמה הרשמי הוא אף 'תוכנית ההצלה האמריקאית' - אין ספק שיש פה גם אלמנט של המרצת הכלכלה.
לקחי העבר
כשמשווים את התוכנית לתוכניות כלכליות קודמות אפשר למצוא כמה הבדלים בולטים, ולקחים חשובים שנלמדו. למשל, הפרשנים בארה"ב מצביעים על כך שתוכנית הסיוע של ביידן גדולה הרבה יותר מהתוכנית, שגיבש הבית הלבן של אובמה וסגנו ביידן, אחרי המשבר הפיננסי של 2008, שלא הייתה מספקת.
אם אחרי המשבר ההוא משקולת החובות של משקי הבית והרשויות מקומיות הכבידה על ההתאוששות, הרי שעכשיו הממשלה הפדרלית מרעיפה עליהם מזומנים. ובנוסף, אם גולת הכותרת הכלכלית של ממשל טראמפ הייתה הפחתת מסים לתאגידים, הרי שביידן מתמקד במשקי הבית, ובמיוחד בעשירונים הנמוכים יותר.
אבל לצד אלה אפשר לאתר גם עוד שינוי, עקרוני יותר: ביידן לוקח סיכון מחושב. יכול להיות שתוכנית הסיוע שלו גדולה מדי, ושהוא עושה יותר מדי. ובכל זאת הוא עושה את זה.
כדי להבין את הסיכון אפשר לחזור לוויכוח סוער עליו כתבנו ב'גלובס' לאחרונה. במרכזו עומדות טענות של כלכלנים נודעים כמו לארי סאמרס, שר האוצר האמריקאי לשעבר, או אוליבייה בלנשאר, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, ולפיהן התוכנית "תחמם" יותר מדי את הכלכלה האמריקאית, ותגרום לזינוק לא רצוי באינפלציה. זה דיון שעדיין מתמשך וחושף אי־הסכמה מפתיעה בין המקרו־כלכלנים. למשל סביב שאלות כמו מה באמת פוטנציאל הצמיחה האמיתי של הכלכלה האמריקאית? האם יש עוד מרחב מוגבל להתאוששות, כמו שסאמרס טוען, או שאולי הכלכלה האמריקאית רחוקה מהפוטנציאל שלה, כמו שטוענת הכלכלנית קלאודיה סאהם.
דיון אחר קשור לשאלה מה יעשו משקי הבית עם הצ'קים שיקבלו תחת התוכנית הנוכחית, והאם בכלל יש סיבה להניח שהם יביאו לזינוק מוגזם בהוצאות (בין הטוענים שלא: גאוטי אגרטסון, אחד המקרו־כלכלנים הצעירים הבולטים בארה"ב). ולקינוח, יש את השאלה האם הבנק המרכזי, הפדרל ריזרב, יהיה מסוגל להתמודד עם האינפלציה, אם זו אכן תתחיל לזנק.
בקיצור, יש ויכוח סביב גודל חבילת הסיוע של ביידן, והוא לא יוכרע במישור התיאורטי. מה שיכריע אותו הוא המציאות, כלומר מה שיקרה למשק האמריקאי בפועל. הבית הלבן, כמובן, כבר הבהיר מה עמדתו, והעביר את החבילה כמתוכנן (פחות או יותר). כפי שציין פרשן ה"פיננשייל טיימס", מרטין וולף, ואחרים, יש כאן בעצם הימור מצדו של ביידן, שהוא יכול להזרים סיוע מסיבי לכלכלה בלי לגרום ליותר מדי תופעות לוואי מזיקות.
ביידן לוקח סיכון
מה שמעניין הוא עצם העובדה שביידן לקח את הסיכון של "לעשות יותר מדי". המהלך הזה עומד בניגוד לדפוס המוכר מהפוליטיקה האמריקאית של העשורים האחרונים, לפיו דווקא ממשלים דמוקרטיים מנסים להפגין אחריות תקציבית וניסיון לשלוט על הגירעון - כולל הנשיא אובמה שכבר ב־2010, כשפצעי המשבר הפיננסי עדיין היו טריים יחסית, הקים "ועדה לאומית לאחריות ורפורמה תקציבית".
הפעם ביידן מפגין נכונות לעמוד מאחורי תוכנית סיוע מסיבית, בלי שהוא מפגין חששות מיוחדים מהגירעון - והוא אמור להציג עוד תוכנית נרחבת להשקעות במשק בהמשך. לא רק זה, אלא שלביידן יש תמיכה מיו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, וגם משרת האוצר שלו, ג'נט ילן, כלכלנית בעלת שם שהייתה קודמתו של פאוול בתפקיד. המסר של ילן, עליו היא חוזרת בלא מעט הזדמנויות, הוא חד משמעי. "המחיר של 'לעשות מעט מדי' הרבה יותר גבוה מהמחיר של לעשות משהו גדול", אמרה ילן, "בטווח הארוך, היתרונות יעלו בהרבה על העלויות".
השינוי הזה בעמדות של ההנהגה הכלכלית של ארה"ב הוביל השבוע את ההיסטוריון הכלכלי המוערך, פרופ' אדם טוז, מאוניברסיטת קולומביה (במאמר ב'פוריין פוליסי') לקבוע שיש כאן 'שחר של עידן כלכלי חדש'.
בעיקר, הוא מזהה שינוי בהטייה של הטכנוקרטים שמנווטים את הכלכלה. בעבר, כותב טוז, "ההעדפה הייתה לשגות בכיוון הזהיר יותר, גם במדיניות תקציבית וגם במדיניות מוניטרית, לקמץ על תמריצים ולהעלות את הריבית מוקדם מדי". התוצאה, לפי טוז, הייתה שמיליונים שיכלו להיות מועסקים נותרו מובטלים, כוח המיקוח של העובדים נפגע, הקייס להעלאת שכר מינימום נחלש, וכך גם התמריצים להשקיע בהעלאת הפריון. מי שנפגעו מכך במיוחד הם עובדים שחורים, ובעיקר גברים שחורים. והנכונות של ביידן ויועציו להשיק תוכנית סיוע כה אגרסיבית מעידה, לפי טוז, שההעדפה הזאת השתנתה.
15 דולר לשעה
מה שמביא אותנו למה שלא היה בחבילה - העלאת שכר המינימום ל־15 דולר. ביידן דיבר על הצורך להעלות את שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר כבר בנאום הראשון בקמפיין שלו, באפריל 2019. והמספר הזה, 15 דולר, עמד גם בלב הבחירות המיוחדות שנערכו בג'ורג'יה בינואר, ושהניצחון בהן נתן לדמוקרטים רוב דחוק בסנאט. וכאמור, כדי להעביר את חבילת הסיוע, הבית הלבן נאלץ לוותר על שילוב העלאת שכר המינימום בחוק. ייתכן שהדמוקרטים עוד ישלמו על כך בבחירות האמצע שייערכו כבר בשנה הבאה.
אבל מנגד, אפשר אולי לראות בתוכנית המסיבית של ביידן ניסיון להגיע להישג דומה, אבל מכיוון אחר. לשפר את מצבם של העובדים בתחתית סולם ההכנסות, אבל לא באמצעות העלאה של שכר המינימום בחקיקה, אלא פשוט דרך המרצת המשק האמריקאי עד שהצמיחה תסחוף את כולם. זה מה שנקרא "לחמם את הכלכלה", או להגיע ל"כלכלה בלחץ גבוה" (מונח אותו טבע הכלכלן ארתור אוקון בשנות השבעים).
הרעיון הבסיסי הוא שלמצב בו הכלכלה משגשגת ושיעור האבטלה מגיע לשפל ממשי, כך שכל מי שרוצה יכול למצוא עבודה, יש תופעות לוואי חיוביות. למשל עלייה בשכר, הצטרפות של עוד עובדים לשוק התעסוקה, וגם השקעה של חברות בהעלאת הפריון (אפשר לטעון שאת חלק מהסממנים האלה אפשר היה לזהות בשוק העבודה בישראל בשלהי העשור הקודם). אבל יש כאן גם סכנה: עלייה באינפלציה.
המושג של "כלכלה בלחץ גבוה" עלה לכותרות ונדון רבות בעיתונות הכלכלית בשבועות האחרונים, ואפשר למצוא גם התבטאויות עבר של חברי הצוות הכלכלי של ביידן על היתרונות האפשריים של הגישה הזאת (ולמרבה האירוניה, גם של לארי סאמרס, שעכשיו כאמור מתנגד לתוכנית). טוז, ההיסטוריון הכלכלי, קובע שחבילת התמריצים של ביידן תוכננה כדי ליצור במכוון כלכלה כזאת. אבל האם התוכנית של ביידן אכן תיצור לחץ כזה?
זה מחזיר אותנו לשאלה עד כמה המשק האמריקאי רחוק ממיצוי הפוטנציאל שלו, וכאמור, אין על זה הסכמה. ילן, בכל מקרה, הסבירה בהודעה שפרסמה אחרי העברת התוכנית שעם כניסתה לתפקיד היא חששה שהמשבר יותיר צלקת על מיליוני משקי הבית האמריקאים, "וינמיך באופן קבוע את יכולת ההשתכרות שלהם. חששתי שזה יקרה בקנה מידה נרחב. אבל עכשיו אני בטוחה שזה לא יקרה… במקום התאוששות ארוכה ואיטית, אני מצפה שנוכל להגיע לתעסוקה מלאה כבר בשנה הבאה".
גם המסגור של התוכנית הכלכלית של ביידן בתור הימור ענקי הפך לנפוץ למדי. מרטין וולף, מה"פיננשייל טיימס", הסביר בחודש שעבר ש"הצלחת חבילת הסיוע היא בעלת חשיבות אדירה. ההוכחה שממשלה אקטיבית יכולה לספק דברים טובים לציבור היא חיונית לבריאות הדמוקרטיה האמריקאית", והוסיף שהוא "מתפלל שההימור של ממשל ביידן יצליח".
מעבר לסיכונים, צריך לזכור גם את הסיכוי שגלום בחבילת הסיוע, ושמתבטא בתחזיות הצמיחה האופטימיות מהימים האחרונים. אם התוכנית של ביידן תספק את הסחורה, היא עשויה להיזכר בתור הרגע שבו כלכלת ארה"ב עלתה על נתיב של צמיחה מואצת.