המוני הודיים מצטופפים בנהר בעיר הארידדוואר בשבוע שעבר / צילום: Associated Press, KSB
סמיואל ג'ונסון, המסאי המבריק המתואר לפעמים כאבי האנגלית המודרנית, העניק לנו את אחת המימרות הפוליטיות השנונות והמכאיבות ביותר. "פטריוטיות", הוא אמר, "היא מִפלטו של הנבל".
פטריוטיות, כמובן, אינה מפלטו של הנבל בתור שכזאת. נבלים משתמשים בה, אבל גם הרבה אנשים טובים. מה שלא כן "עניינים פנימיים". אני מרשה לעצמי לטעון ש"עניינים פנימיים" הם בדיוק נמרץ מפלטו של הנבל, ואין להם שימוש אלא לצורכי נבלה.
את צירוף המלים הזה הניב הצורך של שליטים להדוף תלונות על דיכוי בשטחים הנתונים למרותם. עליית הליברליזם באמצע המאה ה-19 והתפשטות העיתונות העמידו משטרי דיכוי על הכוונת. יעדים מפורסמים של סקרנות ושל ביקורת היו הקיסרות הרוסית, הקיסרות העות'מנית הגוועת, הקיסרות הסינית השוקעת, ורפובליקות צעירות ואלימות באמריקה הלטינית ובים הקריבי. הביקורת הייתה תמיד תערובת מסובכת של כוונות טובות, של התחסדות ושל ציניות אימפריאלית.
המבקרים בוודאי האמינו ביתרונותיה הנתונים של הציוויליזציה המערבית ובחשיבות של הקרנת זיווה על הפראים (לשיטתם). אבל הם גם השתמשו בביקורת כתירוץ להתקפות, לפלישות ולסיפוחים. אלה הסבורים שיש להם מנדט דתי או מוסרי לשפר את העולם נטלו לעצמם את החירות לכפות אמות מידה ותבניות התנהגות שלא התיישבו עם היסטוריה, עם תרבות ועם גיאוגרפיה.
כש"פנימיים" כבר לא פנימיים
ההיסטוריה של "עניינים פנימיים" היא אפוא מסובכת למדי. יהודים חשבו שרדיפת בני עמם ברוסיה הצארית ובגרמניה הנאצית אינה עניין פנימי. אבל הרבה מערביים, באירופה ובאמריקה, לא הסכימו. איש לא חשב ברצינות על החרמת האולימפיאדה של ברלין, ב-1936. אבל בסוף 1938, ארה"ב הנמיכה את דרג הייצוג שלה בברלין בעקבות הפוגרום שאנחנו מכנים ליל הבדולח.
מתי "עניינים פנימיים" חדלים להיות פנימיים? הקהילה הבינלאומית ניסתה לקבוע כללי התנהגות בעקבות מלחמת העולם השנייה, בייחוד באמצעות אמנות לכיבוד זכויות אדם. רוב החותמות עליהן מעולם לא לקחו אותן ברצינות.
התלונות הקולניות ביותר של "התערבות בעניינים פנימיים" בזמננו באות מדיקטטורות (סין, ונצואלה, בורמה, ערב הסעודית) או מארצות עם שיטת שלטון דמוקרטית סמכותנית (הודו, טורקיה, הונגריה ואחרות). אבל הן באות גם מצד דמוקרטיות עם עור דק, האוהבות לבקר אבל אינן אוהבות להתבקר. ארה"ב וישראל נמצאות בקהל הזה.
בלתי מתקבל על הדעת הרעיון שלממשלות, נבחרות או לא-נבחרות, יש הזכות לנהוג באזרחיהן ככל העולה על רוחן מפני שזה "עניין פנימי". האומנם טבח של מפגינים לטובת דמוקרטיה בבורמה הוא עניינם של גנרלים תאבי-בצע, שהדיחו ממשלה דמוקרטית נבחרת? והאומנם כליאתם של מיליון מוסלמים במחנות ריכוז ("חינוך מחדש") בחבל שינג'יאנג הוא עניינו הפנימי של המשטר הסיני, שמעולם לא העמיד את עצמו לבחירות?
אבל אלה אינם העניינים הפנימיים היחידים הצריכים להטריד אותנו. בימים האלה ממש, העניין הפנימי הלא-פנימי החשוב ביותר הוא טיפולן של ארצות בנגיף הקורונה. אין שום דבר "פנימי" בעניין הזה; לא רק מפני שעצם הלגיטימיות של ממשלות נבחנת על יסוד טיפולן בבריאות האזרחים, אלא מפני שלטיפולן יש השפעה על חיים ומוות מחוץ לגבולותיהן.
מה עוללו ברזיל והודו
קחו לדוגמא את ברזיל. שאננותו של הנשיא ז'איר בולסונארו לקוביד מעמידה אותו בקטגוריה של הקיסר נירון, זה הפורט על הנבל בשעה שעירו עולה בלהבות. לב מי אינו נכמר על הברזיליאנים. אבל מחדלי בולסונארו אינם מסתיימים בגבולות ברזיל. הוא הפך את ארצו לחממה של מוטציות. "הוואריאנט הברזילי" מהלך אימים על כל ארץ, כולל ארצות שהצליחו לחסן חלק ניכר מאזרחיהן.
ומה על ענייניה הפנימיים של הודו? בסוף השנה שעברה היא שכנעה את עצמה שהיא נחלצה מן המשבר, אולי מכוח חיסון עדרי, אולי מפני שההודים מחוסנים באופן טבעי מפני פגיעתם של נגיפים, אולי בגלל האקלים.
תהיה אשר תהיה הסיבה, ממשלת הודו, או בעצם ממשלות הודו (29 מדינות), השליכו את זהירותן לרוח. אפילו כאשר התחילו להתרבות הסימנים של "גל שני" או "שלישי", ממשלת הודו לא עשתה כל ניסיון למנוע השתתפות המונית בחגים דתיים. "המונית" בהודו היא תמיד הרבה יותר המונית מבכל מקום אחר. 1.3 מיליון מאמינים הצטופפו בשבוע שעבר במקווי מים בעיר קדושה ששמה הארידוואר, רובם הגדול בלי מסכות, קרובים כדי נגיעה. השכל הישר של שלטונות הודו עמד בספק. מספר ההידבקויות היומי הוא עכשיו הגדול בעולם, הודים מדברים לא סתם על מוטציה, אלא על "מוטציה כפולה".
כולנו עלולים לשלם את המחיר. אבל בשעה שדמוקרטיות מערביות תובעות דין וחשבון על רצח מפגינים, על כליאת אנשי אופוזיציה, על דיכוי חופש הדיבור, הן אינן תובעות דין וחשבון על דיכויה של בריאות הציבור.
ענייני הפנים של אריתריאה
לפני שקמה הגדר לאורך גבול מצרים, ישראלים למדו את התוצאות הדרמטיות של "עניינים פנימיים". הדיכוי האכזרי באריתריאה הבריח המונים אל מעבר לגבול, בחיפוש נואש אחר מִקלט. ישראל, הואיל והעדיפה (באופן לא-בלתי-מובן) את קשריה הביטחוניים עם אריתריאה, לא ניסתה לטפל בשורש הסתננותם של פליטיה. ממשלות ישראליות ביכרו מאז ומעולם שלא להתבונן בענייני הפנים של ארצות שהן רצו ביקרן. צריך להגיד שזו דרך העולם, אבל מפעם לפעם אנחנו זקוקים לתזכורות שדרך העולם יכולה להיות נפסדת ומזיקה.
עכשיו, לאחר שמר נתניהו הודיע כי ישראל הפכה למעצמה, אולי כדאי שהיא תְּפַתח דוקטרינה של מדיניות חוץ, שלא תסתפק בטובות הנאה דו-צדדיות ותכלול גם תיקון עולם. אולי המהלך הראשון יהיה יוזמה לאמנה בינלאומית נגד אי-התערבות בענייני פנים.