הנשיא ביידן בביקור במפעל של פורד במישיגן, החודש / צילום: Associated Press, Evan Vucci
תומכים ומבקרים מסכימים בהחלט על עניין אחד: הצעת התקציב הראשונה שהנשיא ג'ו ביידן שלח לקונגרס בסוף השבוע, היא בעלת פוטנציאל מהפכני, או כפי שאוהבים להגיד בוושינגטון, זה תקציב "טרנספורמטיבי", זאת אומרת מחולל-תמורה. הוא עומד על ששה טריליון (6,000 מיליארד) דולר.
נשקף ממנו הפוטנציאל לא רק של שינוי סדרי העדיפויות, אלא של שינויים מבניים ארוכי טווח בכלכלת ארה"ב, בחברה ובפוליטיקה שלה. תומכי הנשיא מתארים אותו כצעד היסטורי לקראת דרגה הרבה יותר גדולה של שוויון בחברה האמריקאית; מבקריו חושבים אותו לא רק לחסר אחריות מעיקרו, אלא אומרים שהוא שקול כנגד הרחבה "קבועה" של נוכחות הממשלה הפדרלית, או "המדינה האדמיניסטרטיבית", בכלכלה ובחברה.
אין צורך אלא להתבונן באוסף האפיונים ההיסטוריים. חוץ משתי שנות הקורונה, התקציב הזה, שייכנס לתוקפו (אם יאושר) באוקטובר הבא, יהיה הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, כחלק יחסי של התוצר המקומי הגולמי. עד סוף תקופת כהונתו (הראשונה, או היחידה) של ביידן, החוב המוחזק בידי הציבור יגיע אל השיעור היחסי הגבוה ביותר של התמ"ג זה 80 שנה. בעוד עשר שנים הוא יעמוד על 117%. בכל אחת מן השנים הבאות, הגרעון החזוי בתקציב יעמוד בממוצע על 1.6 טריליון (1,600 מיליארד) דולר.
הגרעון ככדור משחק פוליטי
אם ביידן יכהן תקופה שנייה בנשיאות, בסוף נשיאותו ממשלתו תגבה יותר מסים כחלק יחסי של התמ"ג ממה שנגבו כמעט בכל נקודה אחרת בהיסטוריה האמריקאית. היוצא מן הכלל היחיד היה סוף ממשל ביל קלינטון, בזמן התנפחותה של בועת ההייטק, כאשר ארה"ב איזנה את תקציב ממשלתה בפעם האחרונה.
מחוץ לימי קלינטון, ארה"ב חדלה למעשה לאזן את תקציביה בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, גם אם חברי קונגרס השתעשעו מפעם לפעם ברעיון להוסיף תיקון לחוקה שיחייב איזון כזה. 49 מ-50 המדינות של ארה"ב אמנם תיקנו את חוקותיהן.
לפנים, החתירה לאיזון התקציב הייתה ביטוי של "אחריות פיסקאלית", בייחוד מצד הימין, וגירעונות ייצגו את פזרנותו של השמאל ואת קלות-דעתו. אבל ההתרחבות הגדולה ביותר של הגרעון התחוללה דווקא תחת ממשל רונלד רייגן, הנשיא הימני הבולט ביותר של זמננו. אחדים מתומכי הנשיא טענו אז, כי השאלה החשובה אינה גודל הגרעון, אלא חלקו היחסי בתוצר. ממילא האצת הצמיחה הייתה חשובה יותר מניהול פרטני של פנקסים.
מאז, הגרעון היה כדור משחק פוליטי. הרפובליקאים נוטים להרים קול נגדו כל אימת שהדמוקרטים מחזיקים בבית הלבן. אבל ב-2017 הרפובליקאים תמכו בהתלהבות בקיצוצי מס מסיביים שיזם דונלד טראמפ, אף כי היה ברור שהם יגדילו במידה ניכרת את הגרעון.
התקציב הלפני-אחרון?
עניין אמריקאי מיוחד במינו הוא שפעם אחר פעם נשיאים אינם מצליחים להעביר את הצעות התקציב שלהם, והם נאלצים להסתמך על הארכות זמניות של מסגרת תקציב קיימת, לפעמים מסגרת שלא עודכנה במשך שנים. הסיבה היא שאם האופוזיציה מחזיקה לפחות באחד משני בתי הקונגרס, אין כמעט כל סיכוי להסכמה איתה.
לדמוקרטים יש עכשיו רוב זעיר בקונגרס, התלוי על בלימה. אם יצליחו להעביר את התקציב, זו תהיה הפעם הראשונה שתקציב דמוקרטי מאומץ מאז 2010. בתקופה הזו, הרפובליקאים כתבו רק שני תקציבים, בשנתיים הראשונות של נשיאות טראמפ. אחר כך הדמוקרטים כבשו את בית הנבחרים. נראה שהרפובליקאים יחזירו לעצמם לפחות את אחד משני בתי הקונגרס בסוף השנה הבאה, ואו אז יקיץ הקץ על תקציבי ביידן.
הנשיא, העומד רק בחודש החמישי של כהונתו, הבהיר חד משמעית לאן הוא נושא את פניו. בחודש הראשון של נשיאותו הוא חתם על חבילת "הצלה" לנפגעי הקורונה בהיקף של 1.9 טריליון (1,900 מיליארד) דולר. מיד אחר כך הוא הודיע על יוזמה לשיקום התשתיות בהיקף של 2.3 טריליון דולר. הוא הפחית אחר כך את הסכום הזה ל-1.7 טריליון, בתקווה לתמיכה רפובליקאית כלשהי. על זה הוא רוצה להוסיף עוד 2.2 טריליון דולר של הוצאות חברתיות.
אז מאיפה יבוא הכסף
לפחות חלק מן הרפובליקאים בקונגרס נהגו להצביע נגד בקשות תקציב של נשיאים דמוקרטיים כל זמן שהנשיאים לא יסבירו להם "מאיפה יבוא הכסף". נוקשה במיוחד הייתה תנועת "מסיבת התה", שנולדה על יסוד התנגדותה לרפורמות הבריאות המסיביות של ברק אובמה בשנים 2009-2010.
ביידן אומר בדיוק מאיפה יבוא הכסף: מהכבדה ניכרת של עול המסים על חברות ועל יחידים בעלי הכנסות גבוהות. הוא מתכנן לגבות שלושה טריליון דולר נוספים.
התשובה הזו לא תניח את דעת הרפובליקאים. הם הפחיתו את מס החברות ב-2017 ל-21%, והם מייחסים להפחתה הזו את האצת הצמיחה הכלכלית לפני בוא הקורונה ואת גאות הבורסה הפנומנלית. ביידן רוצה לחזור ולהעלות את מס החברות לרמה של 28% ולהכפיל את מס רווחי הון לבעלי הכנסה שנתית של מיליון דולר ויותר. מבקריו מימין אומרים, שזו נוסחה בדוקה להאטת הצמיחה.
אבל העלאות המסים נועדו לא רק לממן הוצאות שאפתניות, כי אם גם לצמצם פערי הכנסה. בפעם הראשונה זה 50 שנה ויותר, מאז אמצע שנות ה-60, ממשל דמוקרטי אינו חושש לדבר בגלוי על חלוקה מחדש של המשאבים. בשנות ה-60, הנשיא לינדון ג'ונסון הכריז "מלחמה על העוני", שקירבה את ארה"ב יותר מאי פעם בעבר אל דגם מדינת הרווחה האירופית. שלושים שנה אחר כך, נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון, הודיע על "סיום מערכת הסעד כפי שהייתה ידועה לנו". 25 שנה אחר כך, נשיא דמוקרטי גמר אומר לחזור ולכונן אותה.
הממשלה רבת המשאבים שהוא מכונן תהיה זקוקה להרבה יותר עובדים. תקציבה המוצע יהיה שקול כנגד רבע התוצר הגולמי. תקציב משרד הבריאות למשל עומד לגדול ב-23% ותקציב הרשות המופקדת על איכות הסביבה - ב-21%. אגב, תקציבי הביטחון והשיטור עומדים לגדול בשיעור הקטן מרמת האינפלציה, פחות מ-2%.
גם המסים החדשים לא יכסו את כל ההוצאות המוצעות, וממילא הממשלה תוסיף ללוות. אבל "לא ללוות כאשר הריבית סמוכה לאפס תהיה בכייה לדורות", אומרת המנהלת בפועל של משרד התקציבים בבית הלבן. השאלה היא כמובן כמה זמן הריבית תישאר על סף האפס. הבית הלבן עצמו צופה שבעשר השנים הבאות יוכפל חלקה של הריבית בהוצאות הממשלה, ויגיע ל-11%.
התקציב הזה קורא תיגר על המוסכמות. התמורה שהוא מבטיח אינה כפופה רק לקני-המידה המקובלים. למשל, כלכלני הנשיא אינם חוזים צמיחה גבוהה בשנים הבאות, פחות מ-2% בהתאמה לאינפלציה. אבל התקציב הזה נועד ליותר מתצוגת תמ"ג. הוא נועד להכניס יותר כסף לכיסיהם של עובדים, לסבסד את ביטוח הבריאות של בעלי הכנסות נמוכות, ולסלול את "דרכם אל המעמד הבינוני".
זה תקציב שיש לו הפוטנציאל להפוך את ג'ו ביידן לאחד הנשיאים החשובים של זמננו, יהיו התוצאות של תכניותיו אשר יהיו.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny