בית המשפט השאיר את הצדק לעשירים / איור: גיל ג'יבלי
מכל הנזקים שאסף ארגאו בחייו, הכי כואב לו מה שקרה לאגלגאל של אביו. כלי ארוג בצבעים עזים שאביו היה לוקח בו אוכל כשגרו באתיופיה, והמשיך ללוות אותם כשעלו ארצה. לאחר שהאב הלך לעולמו, הוא הועבר לחזקת ארגאו שהאמין שהכלי הזה שמר עליו, ולכן בניגוד למרבית חבריו לשכונה, כולם יהודים ממוצא אתיופי, הצליח להשתלב בעבודה "טובה" ועבר לדירה שכורה עם שותפים.
"בית המשפט לא מתעסק בכסף קטן"
אלא שאז התוכניות השתבשו, הכסף אזל מוקדם מדי, ובוקר אחד ארגאו ושותפיו לדירה השכורה, מצאו בסלון את בעל הדירה, חמוש בשני אנשים מאיימים, מורה להם לעזוב עכשיו עם כל רכושם ("מצדי תחזרו לחיות בשדה, איפה שאתם רגילים", הוא אמר למי שנולדו באותו בית החולים בו נולדו ילדיו). בעל הבית נתן להם כמה שעות לפנות את הדירה לפני שישליך הכול ויחייב אותם בעלויות. אבל לא לפני שהוא טרח לומר: "קודם כל תעיפו את הריח המסריח הזה שלכם מהבית שלי".
ארגאו לא יודע למה, אבל בעל הבית תפס את האגלגאל שירש מאביו והרס אותו, עד שהכלי איבד כל צורה. ארגאו זינק עליו, אבל שני המלווים מנעו ממנו ומחבריו לעשות משהו. החבורה המאיימת גם הרסה עוד כמה חפצים בדירה.
כשארגאו סיפר את זה בסמינר על נגישות למשפט, שהעברתי בקריה האקדמית אונו, הוא כמעט דמע, ואני התקוממתי: למה לא תבעת אותו? זה שהוא צדק בכך שדרש להוציא אתכם מהדירה, לא מתיר לו להתנהג כך. אם היה משלם קצת כסף, הוא היה אולי לומד לקח לא להתנהג ככה. לא באלימות ולא בגזענות. "חשבנו על זה ואפילו הלכתי להתייעץ עם מישהי שעבדה בטבקה", הוא השיב, "והיא אמרה לי לוותר. בית המשפט לא מתעסק בכסף קטן, במיוחד לא שלנו".
אם הערה כזו הייתה נאמרת בכיתתי לפני כמה שנים, הייתי בוודאי פוצח בנאום חוצב להבות על אודות עיקרון היסוד של עשיית צדק, שבזכותו דין פרוטה הוא כדין מאה. אבל האמת היא שבעשורים האחרונים עיקרון זה הפך לאות מתה. זה החל עם מהפכת היעילות שהתגעשה על בתי המשפט לקראת סוף שנות ה-90, כשמודל השופט המתלבט, ששוקל כל אות ואות וכל קביעה לפני שהוא פוסק הוחלף במודל השופט היעיל. הטיעון היה שהציבור, שהתרגל לאוכל מהיר ול"בדיקות עם תוצאות תוך 12 דקות", קץ בשופטים המחפשים לעשות צדק והוא מבקש הכרעות ומהר. אמת, לא פעם הייתה המערכת איטית באופן שהביא לעינוי דין, וטוב עשו קברניטי המערכת שטיפלו בנושא, אבל מכאן ועד לאימוץ הקיצוניות ההפוכה הדרך ארוכה.
כשפורסמה רשימת השופטים "האיטיים", היו שקראו לפיטוריהם. את איש לא עניין שאפשר והם מתלבטים מהו דין הצדק שראוי להיעשות באותו מקרה. מוטיב היעילות הפך את בתי המשפט לפס ייצור להכרעות מהירות. הצדק שנעשה או לא הפך פחות חשוב. בלאו הכי המחשב, שעוקב אחרי מספר תיקי השופטים ומשך הטיפול בהם, לא יכול לאמוד אותו.
את מחיר היעילות שילמו ה"תיקים הקטנים" שקל ליפות בעזרתם את הסטטיסטיקה. אחריהם שילמה החברה כולה, שמתקשה להתמודד עם הפער הבלתי נמנע בין משפט לבין צדק ועם העובדה שציבורים רחבים יותר ויותר נמנעו ונמנעים עד היום מלפנות לעזרת מערכת המשפט כשהם זקוקים לה. לא מעט שופטים טענו שהאופן בו לוחצת המערכת על השופטים להאיץ את הדיונים ואת מתן פסקי הדין, פוגע ביכולתם לעשות צדק, בעיקר מול מתדיינים לא מיומנים עם תיקים "קטנים".
התקנות החדשות מחמירות את המצב
זה לא עזר. בתחילת השנה נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי החדשות והחריפו עוד יותר את המצב. השופט אשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, הדגיש בגלוי את העקרונות והתכליות שאמורות לשרת התקנות החדשות. "אין דין פרוטה כדין מאה. אי-אפשר להתייחס באופן שווה לכל תיק ותיק, צריך לקבוע התייחסות שונה מבחינת המשאבים הציבוריים (..) יש מגבלות של משאבים. החידוש בתקנות החדשות הוא שיש התייחסות לעיקרון הזה במסגרת עקרונות היסוד שלה, וזה דבר חיובי", הוא אמר והוסיף על זכות הגישה לערכאות: "חובה להתחשב גם באינטרסים של כלל המתדיינים, ולא רק באינטרסים של בעלי הדין בתיק הספציפי".
במילים אחרות, מר ארגאו הנכבד, אל תבלבל לנו את הראש עם עניין פעוט כמו פיצויים כספיים על הכלי של אביך שנהרס במזיד. זה לא באינטרסים של כלל המתדיינים. יותר חשובות התביעות המנופחות במתכוון של אלה שהתרגלו להיות בעלי הבית במערכת המשפט.
השבוע פרסמנו בגלובס פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, בו בית הדין נמנע מלפסוק לשאדי אלחפש, תושב השטחים שעבד בשכר מינימום כמטפל בבית אבות (ביום עבודה ממוצע של 12 שעות), סכום של 800 שקל, בטיעון המקומם הבא: "הגם שמצאנו טעם בטענות העובד, בחרנו, בין היתר בשים לב לפער הכספי הזניח, שלא להתערב גם בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי". שחור על גבי לבן, בית הדין מודה שלא שווה לעייף את מחשבי בית הדין בגין 800 השקלים "הזניחים" שמגיעים כדין לשאדי. המסר ברור: מוטב לעניים ולמוחלשים לא להיכנס בשערי בית הדין ולהשחית את הזמן השיפוטי היקר על הפרוטות שלהם.
כך נראה בפועל מימוש העיקרון עליו הצהירו הנשיא בדימוס גרוניס וקברניטי מערכת המשפט בישראל - העיקרון שלפיו אין דין פרוטה כדין מאה. וזה נראה גרוע. גרוע אפילו יותר מהאגלגאל הרמוס והקרוע שארגאו נאלץ להשליך לפח.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו