עד כמה עיוורת האהבה, שבכוחה לשכנע אדם להעביר לזולתו סכומי עתק מבלי להגן על זכויותיו, ניתן ללמוד לא רק מהפתיים הנופלים בפח בסדרה של קשת 12 "המתחזים", אלא גם מפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
התובעת במקרה זה היא בחורה שהמזל לא האיר לה פנים. היא סובלת מזה שנים רבות ממחלת כרוניות שונות, שרובן נובעות ככל הנראה מהשמנת יתר, ובשלב מסוים היא אף רותקה לכיסא גלגלים. בשנת 2011 היא הכירה בחור שקסם לה, והם ניהלו מערכת יחסים במשך כחמש שנים, במהלכם היא מימנה חלק גדול מהוצאות בן הזוג בשווי של מאות אלפי שקלים.
על טיבה של אותה מערכת יחסים הדעות ביניהם חלוקות, וניכר כי היו פערים משמעותיים בציפיותיהם ההדדיות של הצדדים בנושא זה. התובעת ראתה בנתבע את אהבת חייה, את בעלה ואבי ילדיה לעתיד, והלכה כברת דרך ארוכה על-מנת לזכות בליבו ובלב משפחתו.
הנתבע מצידו כנראה לא נמשך אל התובעת, ועל אף הזמן הניכר שנמשכה מערכת היחסים ביניהם, היא לא הבשילה ליחסי אישות או למגורים משותפים. עם זאת, הנתבע לא הכחיש את קיומו של קשר זוגי ואת העובדה שהתובעת העניקה לו כספים במהלכו.
מסע הנקמה של התובעת
מכל מקום, לאחר שהנתבע הודיע על רצונו להפסיק את מערכת היחסים, התובעת פתחה במסע נקמה ורדיפה נגדו. בין היתר הנתבע מצא את עצמו במעצר בשדה התעופה באילת, לשם נסע לנפוש עם בני משפחתו, בעקבות התראה "אנונימית" לפיה הוא אדם מסוכן ושוחר רע.
כמו כן, התובעת טענה בפני מעבידו של הנתבע כי הוא אדם אלים, וכך הביאה לפיטוריו של הנתבע מעיריית חיפה, משרה אותה סייעה לו מלכתחילה לקבל באמצעות הקשרים של אמה.
התובעת גם שכרה חוקר פרטי שיעקוב אחרי הנתבע וערכה לו סקנדלים ציבוריים, עד שהוא נאלץ להזעיק משטרה ולבקש צווי הגנה נגדה, והטרידה אותו במסרונים באופן אובססיבי ויומיומי במשך תקופה ארוכה.
הפינאלה של מסע הנקמה היה הגשת תביעה נגד הנתבע, במסגרתה דרשה התובעת שישיב לה את הכספים שהשקיעה בו בחזרה, בטענה כי הוליך אותה שולל ונתן לה להבין שמערכת היחסים ביניהם רצינית עד כדי מיסודה בנישואים.
בית המשפט, שבחן את התיק לעומקו, בעיקר מתוך אמפתיה למצבה האומלל של התובעת, הסכים איתה שמנהגה לשאת בהוצאות רבות עבור הנתבע ומשפחתו, לדאוג לכל מחסורו ולנהוג בו כיד המלך, נבע מאהבתה האובססיבית אליו.
על אף זאת נאלץ בית המשפט לקבוע כי מבחינה משפטית טהורה, לא הונח בסיס חוקי לחבותו של בן הזוג להשיב את הכספים שהיא הוציאה במסגרת יחסי הצדדים, שכן לא הוכח קיומו של הסכם, לפיו כספים אלה היו בגדר הלוואה או מתנה על-תנאי שהצדדים לא ייפרדו.
כמו כן, לא הוכח כי ההוצאות עבור הנתבע היו פרי דרישה מצידו או תנאי אותו העמיד בפניי התובעת לשם קיום הקשר הזוגי. במילים אחרות, הנתבע לא כפה על התובעת או הכריח אותה באופן כלשהו לנהוג כפי שנהגה.
לאחר בחינת הצד המשפטי החוקי, בית המשפט פנה לבחון את מאזן הצדק וההגינות. בית המשפט סבר כי הנתבע אומנם לא סחט את הכספים מהתובעת, אולם הוא היה מודע לחולשתה אליו וניצל נסיבות אלה מתוך אדישות ועצימת עיניים למצבה הנפשי.
לפיכך במישור המוסרי, מן הראוי שהנתבע ישיב לתובעת סכום כלשהו, שישקף ויכיר בנדיבות ממנה נהנה תקופה ארוכה. את סכום זה העמיד בית המשפט על סך של 25 אלף שקל, ממנו הפחית 5,000 שקל לאור מסע הסבל שהנתבע עבר מידי התובעת לאחר הפירוד.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.