גלית אלטשטיין. הזמני הופך לקבוע / צילום: גלי צה''ל
בסוף אוגוסט עזב את תפקיד מפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ, ועל כיסאו התיישבה לראשונה אישה מפקדת - העיתונאית גלית אלטשטיין, שוויתרה על תפקידה כראש מערכת החדשות בעיתון "כלכליסט" לטובת מינוי זמני של שלושה חודשים.
המינוי הזה מפתיע, בכמה מובנים. אלטשטיין מגיעה מתפקיד בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות", שהיא קבוצה יציבה עם עתיד בטוח, וממירה אותו בתפקיד עם אופק לא ברור, בתחנה שעתידה לוט בערפל. בשלב הראשון היא תכהן כממלאת-מקום שלושה חודשים, אך ניתן יהיה להאריך תקופה זו בקלות בשלושה חודשים נוספים.
על-פי ההערכות, במידת הצורך ניתן יהיה "למשוך" משפטית את המינוי אפילו מעט יותר. ועדיין, בסופו של דבר, מינהל תקין יחייב מכרז על תפקיד מפקד/ת תחנה קבוע, או לכל הפחות הקמת ועדת איתור. הוועדה היא אולי שם "מכובס" להליך שבו קל יותר לגורם הממנה להשפיע על התוצאה הסופית - אולם גם שם קיים אלמנט אי-הוודאות.
בנוסף, אלטשטיין שאמורה לפקד על חיילים, לא הייתה בעצמה מעולם חיילת - כיוון שבמחזור שבו אמורה הייתה להתגייס היה עודף בנות. שר הביטחון בני גנץ לא היה מודע לפרט זה בביוגרפיה שלה - על אף שלא הסתירה זאת - אך סביר שגם אם היה יודע, המידע לא היה מטרפד את המינוי.
לאלטשטיין יש קילומטרז' ראוי להערכה של עבודה בתחנה הצבאית ומחוצה לה, וגם גורמים שפעלו בנחישות על-מנת שתקבל את התפקיד. שלא לייחוס מספרים מקורבים כי השושבין של המינוי הוא אבי בניהו, שפעל אצל גנץ למינויה.
לא מתראיין בגלי צה"ל
שרי הביטחון לדורותיהם שביקשו לפרק את גלי צה"ל, או להוציא אותה מחזקת משרד הביטחון, נסמכו בין היתר על ועדות שהוקמו והמליצו על כך ועל רמטכ"לים שצידדו במהלך. אלא שהם לא עשו כמעט דבר אופרטיבי או נתקעו באמצע התהליך - אולי כי חלקם התאהבו בסופו של דבר בכוח ובהשפעה שיכולה להביא תחנה המתוקצבת מכספי המשרד.
גנץ, לעומתם, לקח את הדברים הכי רחוק מכולם ועשה צעדים ממשיים כדי להביא לסגירת התחנה. בניגוד לאחרים, הוא גם לא עשה סימנים כמי שמתאהב בתחנה. כך, למשל, מתוך התפיסה שלא אמורה להיות פוליטיקה בתחנה צבאית, הוא הקפיד לתת דוגמה אישית ולא להתראיין בה בשנה האחרונה - למרות שזאת הייתה שנת בחירות, ויועצי הקמפיין שלו התעקשו כי הוא שוגה.
העובדה שגנץ סבר שיש לסגור את התחנה או לכל הפחות להוציא אותה ממשרד הביטחון השליכה על האופן שבו בחר להתמודד עם חיפוש מחליף לאלקבץ. נקודת המבט הייתה שממלא-המקום אמור "לעשות סדר", ולהוביל את התחנה באופן מקצועי לסגירה או להעברה מסודרת לגוף אחר שיקבל עליה אחריות.
בשלב הזה, היועץ המשפטי לממשלה הכניס טוויסט בעלילה, כשהתברר שעל-פי חוות-דעתו המתגבשת הממשלה היא זו שמוסמכת להחליט על עתיד גלי צה"ל, ולא שר הביטחון. ההחלטה טרפה את הקלפים גם מבחינת האפשרות של גנץ להחליט מיידית מה יהיה עתידה של התחנה, וכפועל יוצא מזה גם את האופציות של מי ינהל אותה.
בקרבתו של גנץ מעריכים שבהנחה שהממשלה היא זאת שתידרש להחליט על גורל גלי צה"ל, הסיכוי שיהיו מספיק שרים שיצביעו בעד סגירתה קלוש. זאת בעיקר לאור העובדה שחלקם היו עיתונאים בעברם, ואף שירתו בעצמם בתחנה - עיין ערך שרת התחבורה, מרב מיכאלי.
הסירוב של יוכפז
שלא לייחוס, מקורבים מספרים לגלובס כי אלטשטיין לא הייתה הבחירה המועדפת על גנץ: "היא לא הייתה הבחירה הראשונה, גם לא הרביעית". כך, למשל, נעשו גישושים מול גולן יוכפז, לשעבר מנכ"ל חדשות 13, שכיהן קודם לכן כעורך ומגיש בכיר בתחנה. יוכפז סירב אפילו לשקול את ההצעה.
חוסר הוודאות לגבי עתיד התחנה, והיעדר תמימות-הדעים על האופן שיש להתנהל בנוגע אליה, הרחיקו שמות אחרים מוכרים יותר, שסירבו לקבל על עצמם את המינוי. הדבר לא מפתיע: מעטים העיתונאים הבכירים שירצו להיות חתומים על סגירת תחנה משדרת.
בשלב מסוים החליט גנץ כי את התפקיד תמלא אישה. בין היתר, נרשמה פנייה לעיתונאית מיה להט, שהייתה בעבר מנהלת התוכניות בתחנה, ואף התמודדה על תפקיד מפקדת התחנה בעבר - היא הגיעה לשלב הסופי במכרז שבו זכה שמעון אלקבץ.
בהמשך, כאמור, מתוך שידוך של בניהו התהווה החיבור לאלטשטיין, שכבר הייתה בשלה כנראה לעזוב את "כלכליסט" ולצאת מהצל הכבד והדומיננטיות של העורכת הראשית גלית חמי והמו"ל יואל אסתרון.
המינוי למפקדת גלי צה"ל אמנם זמני, אבל בישראל כבר התברר לא אחת שלזמני יש נטייה להפוך לקבוע. בכל מקרה, בין אם אלטשטיין תישאר מפקדת גלי צה"ל או שמישהו אחר ייבחר במקומה, עצם התפקיד מציב אותה בפוזיציה אחרת לחלוטין ומקפיץ אותה לליגה של הגדולים.
המינוי שלה נתפס ככזה שיחליק בקלות בגרונם של ותיקי התחנה, שמכירים ומעריכים אותה מתפקידיה הקודמים בגלי צה"ל. קולגות שעבדו איתה מתארים אישה אהובה על העובדים, עניינית, עיתונאית שיורדת לעומקם של דברים ואישה ש"אנושיותה אומנותה".
עם זאת, מי שמכיר אותה מקרוב מציע לא להתבלבל מהנחמדות, כיוון שמדובר במנהלת שיודעת להשיג את שלה ובנחישות. קשה להפריז בחשיבותן של תכונות אלה בתוך תחנה קרועה ומפולגת. אלטשטיין תידרש לשנות את התרבות הניהולית הבעייתית שהשתרשה בתחנה. לתכונות שהיא מביאה עמה תהיה השפעה מכרעת באספקטים האלה.
לחפש את המתווה
כאמור, החזרת הכדור לממשלה יצרה מצב חדש שבו סביר שהתחנה לא תיסגר. אלטשטיין תידרש ככל הנראה לייצר מצב ביניים שתכליתו לנסות להפריד את האקטואליה והפוליטיקה מהחיילים - ואז למצוא מתווה לעתיד התחנה. האקטואליה לא תיעלם, ולכן אחת המשימות הכבדות תהיה לצקת לתחנה ערכים עיתונאיים חדשים, שיעלו אולי מחדש את קרנה, אחרי שבשנים האחרונות סבלה מירידה בשיעורי ההאזנה.
יש המבקשים להגדיר את האתגר הגדול של אלטשטיין כהתמודדות עם יעקב ברדוגו - מי שהפך בשנים האחרונות בעיני רבים (בעיקר מהצד השמאלי של המפה) לסמל של הפוליטיזציה שעברה התחנה. אבל החוליים של התחנה אינם חדשים. ברדוגו הוא אולי הסימפטום המוקצן שלהם, אולם הפוליטיזציה מאפיינת את גלי צה"ל (ואולי את רוב התקשורת) כבר שנים.
ברדוגו לא המציא את ז'אנר איש התקשורת שאיננו מפריד בין עובדה לדעה, ושלא מדקדק על קוצו של יוד בכל הנוגע לעובדות. הוא פשוט לקח את העניין שלושה צעדים קדימה בעוצמה ובסגנון הבוטה. האתגר של אלטשטיין יהיה לא למתן אותו, אלא להכיל על כולם כללי עיתונות שקופים, ברורים ליישום ובעיקר מדידים. יש להניח שדי מהר היא תגלה שבשני הצדדים הגמל מתקשה לראות את הדבשת של עצמו.
לאחרונה נדרש משרד הביטחון להצהיר בפני בית המשפט מה יהיה עתיד התחנה - והתשובה מתמהמהת. כשגנץ נשאל על כך על-ידי העיתונאי דני קושמרו, הוא השיב כי "כל האופציות עדין מונחות על השולחן". היו שראו בכך ניסיון לייצר אפקט מצנן על התחנה, אבל סביר שהאמת פשוטה יותר וקונספירטיבית פחות - גנץ מאמין גם היום שאין מקום לפוליטיקה בתחנה צבאית, אבל מאחר שהדרך בה חשב ללכת איננה ריאלית, הוא יידרש לחשיבה מחדש כדי למצוא דרך אחרת. זה לא שהוא מסתיר משהו, הוא פשוט לא יודע.
כך או כך, הסיטואציה החדשה דווקא מחלישה את גנץ. עתיד התחנה מצוי בידי הממשלה ולא בידיו, כך שהיכולת שלו להשפיע באמצעות רמיזות ואיומי סגירה למעשה לא קיימת. אם יש אפקט מצנן, זה האפקט שהיועץ המשפטי הפעיל עליו.
שר הביטחון בני גנץ סירב להגיב.
מגלית אלטשטיין לא נמסרה תגובה לדברים.