מאבקי גירושים. תקנות המשפחה החדשה ביטלו את "חזקת הגיל הרך" / צילום: Shutterstock, Elnur
במשך שנים רבות היוותה "חזקת הגיל הרך", סלע מחלוקת ומקור למלחמות קשות שניטשו בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים. החוק משנת 1962 קבע כי בהיעדר הסכם בין ההורים, בית המשפט רשאי לקבוע את החזקה בקטין, כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.
לאור זאת, הילדים בגיל הרך היו באופן כמעט אוטומטי, נשארים במשמורת האם. גם הילדים בגילאים שהם מעל גיל שש, היו עוברים למשמורת האם, כי כך היה הנוהג החברתי, וכך אף פעלו בתי המשפט באותה תקופה. אבות, אשר רצו אף הם לקיים קשר משמעותי עם ילדיהם, נאלצו להילחם על כך, ולעתים הם נאלצו לראות את ילדיהם לזמנים קצובים ומועטים.
משנת 2003 החלה מהפכה חברתית, אשר לוותה במאבק של מספר גורמים (אנשי אקדמיה, מספר עורכי דין ואני ביניהם, ארגוני אבות ולאחר מכן, ועדת שניט) נגד קיום "חזקת הגיל הרך" המפלה. זאת, על-מנת לאפשר סדר חברתי חדש, לפיו גם אבות וגם אימהות יטפלו בילדיהם לאחר הגירושים, והילדים יצאו נשכרים מכך. מאמרים של מיטב הפסיכולוגים ההתפתחותיים פורסמו והבהירו כי ילדים יוצרים התקשרות ראשונית לשני הוריהם, והם זקוקים לשניהם. הפרידה ממי מן ההורים עלולה לדבריהם להפוך את הילד לילד בסיכון.
במשך שנים נלחמו חברי כנסת וחלק מארגוני הנשים נגד ביטול החזקה, מטעמים לא רלוונטיים לטובת הילד. הנימוקים היו שונים ומגוונים. נטענה הטענה כי קיימת אפליה כלפי נשים בבתי הדין הרבניים שנדרש איזון לגביה, ועל כן יש לשמר את "חזקת הגיל הרך" המפלה.
טענה נוספת הייתה כי גברים משתכרים יותר (משהו שקיים ברוב העולם), ולכן קלף המשמורת צריך להישאר בידי האם. על כך ניתן לטעון כי משמורת משותפת תשאיר בידי האם זמן רב יותר לקדם את הקריירה שלה ולהתפרנס באופן משמעותי יותר מאשר כאשר המשמורת המלאה על הילדים נשארת בידיה.
הנקודה החשובה היא שאסור שילדים יהיו קלף מיקוח. זו לא טובת הילדים לגדול בנתק אפילו חלקי מאביהם או מאמם, ועל כן בקלף הזה אסור להשתמש.
עד היום לא שונתה החקיקה בכנסת בעניין "חזקת הגיל הרך". חברי כנסת מסוימים לא אפשרו לזה לקרות. יחד עם זאת, בתי המשפט לענייני משפחה קובעים משמורת משותפת, גם בניגוד ל"חזקת הגיל הרך", כבר למעלה מעשור.
מה שנראה כמסמר האחרון בארון המתים של החזקה המפלה הוא נוסחו של מחוקק המשנה בתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) החדשות, אשר נכנסו השנה לתוקף. מתקנות אלה נעדר המונח "משמורת". התקנות ופרשנותן בידי שופטים נאורים תרמו לשינוי המהותי. כך בשקט, בלי הרבה מהומה, נעלמה לה בפועל "חזקת הגיל הרך", והמילה "משמורת" נעלמה מתיקי המשמורת עתירי הקרבות.
במאי 2021 קבע השופט שאול שוחט כי במסגרת הנורמטיבית הקיימת כיום, מוצע להימנע מקביעת הורה כמשמורן. תחת זאת יש לשאוף לכך שההסדרים שנקבעים על-ידי בית המשפט יאפשרו את מימוש האחריות ההורית של שני ההורים, בצורה המטיבה ביותר מבחינת טובתו של הקטין.
גם השופטת נאוה גדיש קבעה בפסק דינה ממאי 2021 כי "ניתן לומר כי מחוקק המשנה הביע גם הוא עמדה, לפיה אין מקום כלל לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן, ויש להסתפק בקביעת אפוטרופסות וחלוקת זמני השהות". עוד קבעה השופטת גדיש כי "נראה כי משקבעתי כי אין זה המקום לקבוע משמורת, אין צורך להידרש לטענות האם בדבר קיומה של 'חזקת הגיל הרך' שמצדיקה קביעת המשמורת בידיה".
וכך, למרות הסירוב לכבד את טובת הילדים ואת זכותם לשני הורים בחייהם ולבטל בחקיקה ראשית את "חזקת הגיל הרך", שהיא בת כמעט בת 60 שנים, מחוקק המשנה ביטל את החזקה דרך מה שמתחזה להיות פרוצדורה, אבל מהווה מהות. משמעות הדברים היא שבשנת 2021 חלה סוף-סוף התפתחות בתפיסה החברתית במדינת ישראל, וטובת הילדים היא שעומדת בקדמת הבמה.
הכותבת היא עורכת דין בתחום דיני המשפחה והגירושים ופעילה למען זכויות אדם