תכנון שאינו שם דגש על הבטיחות והביטחון של הולכות הרגל או משתמשות התחבורה הציבורית מרחיק אותן משימוש במרחב הציבורי
מדיניות התכנון בעולם בכלל, ובישראל בפרט, עוצבה ע"י גברים. למעשה, עד לשנות ה-70-80, התכנון המודרני הותאם ל"ממוצע הגברי" כפי שנתפס באותה התקופה. בהתאמה, המתכננים המודרניים ראו את העולם דרך העיניים הממוצעות והתעלמו מזהויות שונות.
עם זאת, הפעולות היומיומיות של נשים וגברים היא שונה. למשל: נשים לרוב מתאפיינות בריבוי תפקידים כגון גם עבודה במשרה מלאה, גם גידול ילדים וטיפול בבית וגם פעילות קהילתית. אפילו השימוש של נשים במרחב הציבורי מבוצע לרוב עם ילדים או אנשים אחרים שתלויים בהן.
גם אם רוחות של שוויון מנשבות (ושוויון יגיע, אין לי ספק בכך) עדיין, חוסר ההתאמה בין תכנון המרחב הציבורי לבין הפעולות היומיומיות שנשים מבצעות מגדיל את הפערים ומעכב את התקדמותן. כדי שנשים יוכלו לתכנן עבור עצמן את אורח החיים שמתאים להן, ראשית, יש לאפשר להן להתקדם במרחב ציבורי שבנוי גם למידותיהן ולא רק "לממוצע גברי" כזה או אחר.
דוגמה לכך ניתן למצוא בתכנון מערכת הכבישים בישראל, אשר מתוכננת בעיקר עם דגש על קישור בין מרכז ובין פריפריה, ומעט או בכלל לא על חיבור בין שכונות בתוך העיר. השימוש של נשים בצירי תנועה שונה משל גברים. נשים מעדיפות מקומות תעסוקה קרובים ככל האפשר למקום המגורים, מעדיפות לבצע קניות בסמוך למקום המגורים, הן משתמשות בתחבורה ציבורית יותר מגברים ונעות מנקודה לנקודה גם ברגל. לכן, קידום קישוריות בין אזורים שונים בתוך העיר יכול להקל על נשים. על כן, יש להקפיד על תכנון תואם - מדרכות רחבות די הצורך, יצירת רחובות שבהם מהירות הנסיעה המותרת נמוכה יותר ועוד.
לא מתחשב
יתרה מכך, תכנון שאינו שם דגש על הבטיחות והביטחון של הולכות הרגל או משתמשות התחבורה הציבורית מרחיק אותן משימוש במרחב הציבורי. מרבית הנשים שאני מכירה לא ילכו ברחוב חשוך לבד, מחשבה שבכלל לא חולפת במוחם של גברים, הן לא יעמדו בתחנת אוטובוס מבודדת וחשוכה וישתמשו פחות בתחבורה ציבורית מחשש להטרדות מיניות.
ניתן להמחיש את הבעיה גם אם יורדים לרזולוציות תכנוניות נמוכות יותר. אם למשל אני רוצה להגיע מהבית למרכז בילוי או תעסוקה ברגל או בתחב"צ, יש סיכוי גבוה שאלך על מדרכה שבנויה מ"אבן משתלבת". מי שהמציא את האבן הזו כנראה מעולם לא נעל נעלי עקב, או טייל עם עגלת תינוק (שלא לדבר על כיסא נכים). המשמעות של שימוש באבן כזו היא שעלי לעבור לנעליים שטוחות. אם יתחשק לי לנעול נעלי עקב (ולחלקנו אכן מתחשק) אני כבר אעדיף לנסוע ברכב פרטי.
אם אני ארצה לעשות את אותה הדרך עם עגלת תינוק, אני איאלץ להמתין בתחנה לא מונגשת במשך זמן רב לאוטובוס עירוני, שכן אם יגיע אוטובוס בינעירוני יהיה עלי לקפל את העגלה ולהכניס אותה לתא המטען - כל זאת תוך כדי שאני מחזיקה ביד אחת תינוק ותיק ציוד ביד השנייה. רק המחשבה על לבצע את הפעולות האלו בחום של אוגוסט או בגשם של ינואר עושה לי חשק להישאר בבית.
חשוב לציין שמי שהמציא את האבן המשתלבת עשה זאת כדי לפתור בעיה תכנונית אחרת. יתרה מכך, האבן המשתלבת היא זולה יותר ולכן נמצאת בשימוש יתר. אם האם במקרה הזה הזול לא עולה לנו יותר?
אז מה הפתרונות?
ראשית, שיתוף נשים. הן בעמדת קבלת ההחלטות והן ברמת התכנון. קידום שיתוף ציבור מאוזן הכולל כתיבת הנחיות תכנון התואמות מגדר ואוכלוסיות שונות.
שנית, יש המון תיאוריה בנוגע לתכנון מגדרי אך הפרקטיקה לא מיושמת. כמובן, קיימות יוזמות נקודתיות, בעיקר פרטיות ולאחרונה גם עירוניות, אך תפקידה של הממשלה לקדם ולדרוש מכל אחת מהערים, מוסדות התכנון וזרועות הביצוע להביא את התיאוריה לכדי יישום בשטח.
פתרונות ישימים יכולים לכלול עירוב שימושים - למשל, שינוי תכנון שכונות המגורים באופן שבו גני ילדים יתוכננו בסמוך למרכזי תעסוקה, כך ששני ההורים ייקחו חלק בפיזור ואיסוף הילדים. פתרון נוסף יכול להיות קידום של אמצעי תחבורה ידידותיים לכלל המשתמשים ולכלל הגילאים: אופניים וקורקינטים מותאמים, שבילים להליכה ברגל ולרכיבה על אופניים, מעבר לתמרור שוויוני, תחבורה ציבורית מותאמת, וכן יצירת מעבר בין אמצעי התחבורה השונים כדי שיהיו נוחים לשימוש ובטוחים.
לבסוף, והכי חשוב, צריך להיות מודעים לכך שקיימים הבדלים. חלק ממתנגדי השינוי יציינו כי דווקא תשומת לב נפרדת לנשים עלולה להרחיק אותן משוויון שכן כך הן זוכות ל"יחס מועדף". עם זאת, כפי שציינתי, שוויון אמיתי מתרחש כאשר כל אחד ואחת יכולים לבחור לעצמם את אורח החיים שמתאים להם. בשביל שזה יקרה יש לפתח מרחב עירוני שמתחשב בכולם: נשים, גברים, ילדים, קשישים ונכים.
הכותבת היא מנכ"לית יפה נוף