פרופ' צ'רלס גודהארט / צילום: פרטי
אנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית - רגע שבו זרמי המעמקים שעיצבו את הכלכלה העולמית משנים כיוון באופן דרמטי. התוצאה תהיה סיומו של עידן שבו המחירים רק ירדו וירדו, ותחילתו של עידן חדש, שבו האינפלציה תחזור. כך לפחות משוכנע צ'רלס גודהארט, אחד מהכלכלנים המובילים בבריטניה בחצי המאה האחרונה ונצר למייסד בנק ליהמן ברדרס. גודהארט אינו היחיד שמדבר על אינפלציה - כולם מדברים היום על אינפלציה. אבל גודהארט פחות מתעניין בגורמים זמניים כמו פרץ הקניות של אחרי הקורונה, ספינות שנתקעו בפקק או מחסור חולף באנרגיה. מי שרוצה להבין את הכוחות שידחפו את המחירים והשכר למעלה, ואת אי השוויון דווקא למטה, ולא רק בשנה הקרובה אלא גם עשורים קדימה, צריך להסתכל על הדמוגרפיה. ולא במדינה אחת, אלא בעולם כולו.
וכשמסתכלים על הדברים ככה, התמונה מתחדדת. אנחנו נמצאים ברגע ייחודי. "לאורך שלושים השנים האחרונות, ובמהלך שלושים השנים הבאות", מסביר גודהארט בראיון לגלובס, "ראינו כנראה שינויים יותר גדולים, יותר נרחבים, ויותר חשובים בהיצע העבודה העולמי, מאשר אי פעם בהיסטוריה של העולם".
גודהארט (85), היה עד בעצמו לשינויים האלה, כמי שנולד עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הוא ראה את שיעור הילודה במערב הולך ויורד, את הנשים יוצאות לעבודה, את חומת הברזל נופלת ואת סין מצטרפת לכלכלה העולמית. אלה התפתחויות היסטוריות, שהביאו לכך שעוד ועוד עובדים נכנסו לשוק העבודה, התחרו זה בזה, וגררו למטה את המחירים.
אך העידן שבו העובדים הציפו את הכלכלה העולמית מגיע לקצו. והבעיה, כך קובע גודהארט בספרו 'ההיפוך הדמוגרפי הגדול', שיצא לאור בשנה שעברה, היא שרוב הכלכלנים לא מתמקדים בתמונה הגדולה. הם לא מסתכלים רחוק מספיק - לא מספיק קדימה בזמן, ולא מחוץ לגבולות המדינה שלהם. התוצאה, הוא מסביר בספרו (אותו חיבר עם שותפו למחקר מנוג' פרדהן), היא "שהאופן שבו רואים במיינסטרים את העתיד הרחוק יותר הוא שגוי לחלוטין".
את הספר שלו הוא הגיש להוצאה לאור בשלהי 2019. כמה חודשים מאוחר יותר פרצה מגפה עולמית. באחרית דבר שהוסיף באפריל 2020 הוא קובע שמגפת הקורונה תסמן את קו פרשת המים שמפריד בין העידן ה'דפלציוני' של 30-40 השנים האחרונות, לחזרתה של האינפלציה בשני העשורים הקרובים. שנה וחצי מאוחר יותר, התחזית הזאת נראית בדרך להגשמה.
יש מי שמגיב לאינפלציה שמרימה עכשיו ראש באופן נסער ופסימי - באמריקה המחירים עולים והפופולריות של הנשיא ביידן יורדת. אבל גודהארט רואה את הדברים אחרת. הסכנה שמטרידה אותו, הוא מסביר בראיון, היא שהבנקאים המרכזיים ייבהלו מהאינפלציה ומהסכנה לאמינותם, יגיבו חזק מדי, ויגררו את העולם למשבר פיננסי וכלכלי מיותר.
אבל זה האתגר של הרגע הנוכחי. גודהארט, מצדו, מנסה להסתכל עשורים קדימה. העולם המזדקן שלפנינו, הוא משוכנע, הוא כזה של מחירים גבוהים יותר וצמיחה איטית יותר (אם כי, צריך לומר, בישראל התמונה קצת אחרת - ראו מסגרת). אבל אם קברניטי הכלכלה ינהלו את הדברים נכון, נחייה גם בחברה מאושרת יותר.
הכלכלה התרחקה משורשיה
צ'אלרס גודהארט אמנם בריטי ואף זכה לתואר אצולה על שירותו לממלכה, אך במקור הוא נצר למשפחת אריסטוקרטיה יהודית אמריקאית. סבו של אביו, מאייר ליהמן, היה אחד משלושת האחים שהיגרו מגרמניה לאמריקה וייסדו ב-1850 את מה שלימים היה לבנק ההשקעות הנודע 'ליהמן ברדרס' - שקריסתו ב-2008 הייתה אות הפתיחה למשבר הפיננסי. ב-2008 למשפחה כבר מזמן לא היה כל קשר לבנק, מה שגרם לאחיו המנוח של צ'רלס, הלורד ויליאם גודהארט, להעיר שאם צ'רלס היה מנהל את ליהמן בראדרס, המשבר הפיננסי היה נמנע.
הנין, גודהארט, בחר במסלול אקדמי נוצץ אך חלק ניכר מהקריירה שלו בילה בבנק אוף אינגלנד - הבנק המרכזי של בריטניה - סייע לעצב אותו וגם היה ליועץ הראשי של הבנק. לימים שימש כיועץ לבנקים מרכזיים בכל רחבי העולם וכחבר הוועדה הקובעת את שערי הריבית בבריטניה, וכפרופסור בלונדון סקול אוף אקונומיקס. לפרסום העיקרי שלו הוא זכה כנראה תודות ל'חוק גודהארט', אותו ניסח, חצי בצחוק, בשנות השבעים. האבחנה שלו הייתה שכאשר מדד מסוים הופך למטרה שקובעי המדיניות מנסים להשפיע עליה, הוא מפסיק להיות מדד טוב.
גודהארט חשב במקור על מדיניות מוניטרית, אבל זו אבחנה קולעת שאפשר למצוא יישום שלה בלא מעט תחומים. למשל, בימי הקורונה. תחשבו על ראשי הערים שעודדו תושבים בריאים ללכת להיבדק, רק כדי להוריד את אחוז הבדיקות החיוביות בעיר שלהם, וכך להימנע מציון רמזור אדום. במקרה כזה, שיעור הבדיקות החיוביות כבר לא אומר יותר מדי על התחלואה בעיר. "אני חושש שהחוק מחזיק מעמד לא רע", הוא אומר כשאני מציע לו את הדוגמה.
ובחזרה לגודהארט. "כלכלה היא שילוב נפלא של מתמטיקה מצד אחד, והיסטוריה ומדעי המדינה מצד שני", הוא אומר. אבל המקצוע, שנקרא פעם 'כלכלה פוליטית', ואז הפך ל'כלכלה' וזהו, התרחק יותר מדי משורשיו לטעמו. יש היום יותר מדי דגש על מתמטיקה, ופחות מדי דגש על הרקע ההיסטורי והתנאים הפוליטיים. ובתהליכים שגודהארט מתאר, יש לרקע ההיסטורי העולמי חשיבות מכרעת.
סין היא הדרמה הכלכלית
יש לא מעט התפתחויות שתרמו לשינויים שגודהארט מאתר בכלכלה בעשורים האחרונים. מהשתלבות נשים בשוק העבודה, ועד לשילובה של מזרח אירופה בכלכלה המערבית, אחרי נפילת החומה. אבל "הסיפור המקרו כלכלי הגדול של 30-40 השנים האחרונות", לפי גודהארט, הוא חזרתה של סין. "אחרי הכל, סין היא המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת האוכלוסייה שלה, ועד למהפכה התעשייתית, סין הייתה גם המדינה הכי חשובה בעולם מבחינה כלכלית. ועכשיו הם חוזרים לשחק את התפקיד הזה".
תוכל לפרט?
"בשלושת העשורים שבין 1990 ל-2020, השילוב בין דמוגרפיה וגלובליזציה הוביל לכך שהיצע העובדים הזמין עבור יצרנים שמוכנים להעביר את הייצור שלהם למקום אחר, יותר מהכפילה את עצמה. לפתע, בפני מי שהיה מוכן להעביר את המפעל שלו מעבר לים, לאזורים שבהם משלמים שכר נמוך יותר, עמדו שלל אפשרויות נוחות" - ובמיוחד בסין. בעידן הגלובליזציה, אומר גודהארט, אפילו עודדו את זה.
"הכפלה של היצע העובדים בתוך שלושים שנה היא אירוע חסר תקדים. האירוע היחידי בסדר גודל דומה שאני יכול לחשוב עליו היה באירופה בימי הדבר השחור אך בכיוון ההופכי - המגפה חתכה את היצע העובדים ב-40% בבריטניה ובהרבה מדינות באירופה. היו לכך השפעות כבירות על הכלכלה ב-20-30 השנים שלאחר מכן. כך שהכפלת כוח העבודה תוך שלושים שנה היא אירוע נדיר ולא שגרתי".
הצפת הכלכלה העולמית בעובדים החלישה את כוח המיקוח שלהם והורידה למטה את המחירים. במבט קדימה, ממשיך גודהארט, התמונה מתהפכת: "קח למשל את השתתפות הנשים בכוח העבודה שעלה מ-20-25% כאשר אני הייתי צעיר לפני 60 שנה, למשהו כמו 80% היום. זה פשוט יוצא מן הכלל. שיעור ההשתתפות שלהן כבר לא ירשום כזאת עלייה בעתיד".
בגלל שאנחנו מביאים פחות ילדים לעולם כבר עשורים, הגידול בכוח העבודה בעולם ירד באופן דרמטי, ובחלק מהמקרים אפילו התהפך. "המשמעות של הירידה בשיעור הפריון היא שכוח העבודה הולך להצטמק די בחדות".
עבור חלק מהמדינות תהיה לכך השלכה דרמטית. "סין צמחה בקצב של 8.5% בשנה במשך שלושים השנים האחרונות, בעיקר תודות לגידול חד בכוח העבודה שלהם, שיעור הנשים שיצאו לעבוד, וההגירה של אנשים מחקלאות במערב המדינה למרכזי הייצור במזרח. התהליך הזה מיצה את עצמו. האוכלוסייה הסינית קטנה בקצב של אחוז בשנה והמשמעות היא ששיעור הצמיחה הסיני הולך לצנוח מ-8.5% ל-2.5% תוך עשור. זה חתיכת שינוי".
וכדי להשלים את התמונה שמשרטט גודהארט, צריך להוסיף עוד שינוי דמוגרפי: אנחנו חיים יותר - כך שהאוכלוסייה הולכת ומזדקנת. "ולא באמת התחלנו לחשוב על איך נתמודד עם זה, במונחים של תקציבים, או של כוח העבודה שנצטרך להקדיש לטיפול בזקנים. זו הולכת להיות בעייה מאוד רצינית".
מצבם של העובדים ישתפר
איך התהליכים שאתה מתאר הולכים להשפיע על הכלכלה?
"השלכה אחת תהיה ששיעור הצמיחה יירד מסביב לעולם. סין וגרמניה הם שני מקרים ספציפיים שבהם הצמיחה פשוט תצנח. אבל בהרבה מובנים, זה לא ממש משנה. מה שחשוב לאושר בחברה האנושית הוא הגידול בפריון לעובד, וסביר שהוא דווקא הולך לעלות קצת" - כי בהיעדר מספיק עובדים, נצטרך להשקיע יותר בחדשנות, במכונות ובתוכנות.
"בנוסף, סביר שאי השוויון שמדאיג כל כך את כולם בכלכלות המערב יתחיל לרדת. המחסור בעובדים יביא לעלויות במחיר התעסוקה, שיביא לשילוב של עלייה בפריון, עלייה במחירים, וירידה ברווחים למעסיקים. כל זה אומר שמצבם של העובדים ישתפר באופן יחסי, ומצבם של בעלי ההון יורע. כך שסביר להניח שאי השוויון, שאנשים מתרעמים עליו בצדק, יפחת במידה מסוימת. כך שייתכן שנצמח לאט יותר, אבל נהיה חברה מאושרת יותר.
"החברות במערב, במידה רבה בגלל אי השוויון, הפכו להרבה יותר מקוטבות מהרגיל", ממשיך גודהארט. "ולקיטוב הזה היו תוצאות מצערות, במיוחד בכל מה שנוגע לשיתוף פעולה בינלאומי. בין היתר בגלל שברוב החברות שלנו מאמינים שאחד מההיבטים של הגלובליזציה שגרמו לבעיות היה הגירה. והקיטוב הזה הוביל לברקזיט, ולהצעה של טראמפ לבנות חומה, ולכל זה".
ועכשיו יש נסיגה מסוימת בגלובליזציה?
"כן. והשילוב בין מחסור בעובדים לירידה בגלובליזציה, האמונה של אנשים שאנחנו צריכים להחזיר את הייצור הביתה במקום לשלוח אותו מעבר לים, הולך לחזק את המעמד של העובדים ביחס להון. וזה יוביל לחברה פחות מקוטבת ופחות אי שוויונית. ולכן למשל, ייתכן שבארה"ב של העשורים הקרובים תהיה חברה מאושרת יותר מאשר בעשור החולף".
בוא נתעכב על הנקודה הזאת. האינפלציה של שנות השמונים והשבעים לא זכורה כתקופה מאושרת - אתה מדבר על אינפלציה גבוהה יותר ועל חברה שמחה יותר. איך זה מסתדר?
"השאלה היא איזה רמה של אינפלציה מקובלת מבחינה חברתית ופוליטית. אינפלציה של 2% אחוזים הייתה מקובלת בבירור, ואולי כך יהיה גם עם אינפלציה 3-4%. הסכנה, כמובן, היא ספירלה של מחירים ושכר שימשכו זה את זה למעלה, בקצב שעליו יהיה אפשר להשתלט רק באמצעות מדיניות דפלציונית שעלולה להוביל למיתון" - למשל על ידי העלאת ריבית חדה.
כיום, למשל, גודהארט היה מעדיף שהבנקים המרכזיים יתחילו להעלות כבר עכשיו את הריבית, לאט לאט, "במקום לחכות עד אמצע השנה הבאה בתקווה שהם לא יצטרכו לעשות כלום". כך שכדי להגיע לחברה המאושרת שעליה מדבר גודהארט מקבלי ההחלטות יצטרכו למצוא את נקודת האיזון. "אבל ככה זה תמיד במקרו כלכלה. אתה תמיד מנסה למצוא איזון".
גודהארט מסביר שהוא מאמין בגישה שנקראת מיני-מקס, כלומר "צמצום הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך". ולכן הניתוח שלו מוביל אותו לעמדה שמרנית וזהירה יחסית: הוא מאמין שמקבלי ההחלטות, בממשלות ובנקים המרכזיים, צריכים להיערך לזעזועים ולהוצאות שעוד יגיעו, באמצעות העלאת רבית הדרגתית, ושיפור מצב החוב הלאומי.
הסכנה של הבנקים המרכזיים
לפני חודשיים, גודהארט השתתף בכנס השנתי היוקרתי של הבנק המרכזי האירופי, לצד שורה של מקרו כלכלנים מובילים, ונגידי הבנקים הרכזיים הגדולים בעולם. גודהארט ניצל את הפאנל שבו השתתף כדי להטיל פצצה. "העולם נמצא היום במצב די יוצא דופן, כי אין לנו תיאוריה כללית של אינפלציה". בהתחשב בעובדה שבכל בנק מרכזי עובדים עשרות אם לא מאות כלכלנים שמנסים להבין מה קורה עם האינפלציה, מדובר בהצהרה פרובוקטיבית למדי.
למה הייתה הכוונה?
"היו לנו בעבר שתי תיאוריות קשורות זו לזו. התיאוריה המוניטריסטית של מילטון פרידמן, ולפיה אינפלציה היא תמיד פונקציה של יותר מדי כסף שרודף אחר מעט מדי מוצרים. והתיאוריה השנייה היא עקומת פיליפס (שלפיה, בגדול, כשהאבטלה יורדת האינפלציה עולה, א"פ). שתי התיאוריות האלה נזנחו למחצה. ועכשיו, יש לנו הסתמכות יוצאת דופן על 'הציפיות לאינפלציה', כלומר על הרעיון שהאינפלציה תלויה בכך שאנשים יצפו לאינפלציה - למעט בנסיבות קיצוניות".
וכרגע, כשהאינפלציה רושמת עלייה בכל העולם, ובמיוחד בארה"ב, שבה הגיעה כבר לרמות שלא נראו מאז תחילת שנות התשעים, אפשר לשמוע את הבנקאים המרכזיים מדברים לא מעט על הציפיות לאינפלציה. הם מסבירים שהאינפלציה אמנם זינקה בגלל שלל גורמים זמניים שקשורים להתאוששות מהמגיפה - אבל הציפיות לאינפלציה לטווח הארוך עדיין 'מעוגנות' היטב במקום, ולכן אין חשש להתפרצות אינפלציונית של ממש.
גם בארה"ב וגם פה, בבנק ישראל, מתייחסים הרבה לציפיות לאינפלציה - זה רעיון שמשחק תפקיד חשוב עבור בנקאים מרכזיים.
"הם דחקו את עצמם לפינה. המודלים שלהם ממש תלויים בכך, ולפי המודלים כל עוד הציפיות לאינפלציה נותרות ברמה סבירה, כל השאר יהיה זמני או חולף. הם הגיעו למצב שבו הם מניחים את התוצאה שהם שואפים אליה. במקום ניתוח קוהרנטי, יש כאן סדרה של הנחות מנטליות ואני חושב שזו עמדה מסוכנת. להבנתי, הפד מעריך שבאמצע 2022 האינפלציה תתחיל לרדת משמעותית, לעבר המטרה שלהם (של 2% בשנה בממוצע). בוא נניח שהם טועים - מה יקרה אז? הם שמו כל כך הרבה דגש על ציפיות, ואמינות, וכל זה. מה אם זה לא עובד? מה הם יעשו? זה מה שמדאיג אותי".
כלומר אם אני מבין אותך נכון, הבעיה היא לא האינפלציה עצמה, אלא התפיסה לפיה הם צריכים לשמור על אמינות. "בהחלט. אף אחד לא יודע מה יקרה. אבל בוא נניח שאנחנו מגיעים ליוני 2022, והאינפלציה היא עדיין 4-5% בארה"ב. מה הפד יעשה אז? ובמיוחד אם הרפובליקאים ישתמשו באינפלציה בתור נשק פוליטי, ויטענו שהמדיניות של ביידן אינפלציונית, שהשכר של אנשים נשחק, והפד לא עושה את העבודה שלו?"
הם ייאלצו להגיב. "הם ייאלצו להגיב, כן - והם עלולים להגיב בכזו עוצמה ומהירות בנסיבות האלה עד שהם עלולים להפיל את כל מגדל הקלפים הפיננסי - מחירי הנכסים הפיננסים, מחירי הדיור, וכל השאר, עלולים לקרוס. הם יעבירו את העולם ממצב של אינפלציה מתונה למשבר פיננסי ואולי אפילו עוד שפל.
"הייתי מעדיף שהם ימשיכו לפעול לאט, ויאפשרו לאינפלציה להמשיך באופן מתון, מאשר שיתעוררו פתאום ויגידו 'אלוהים אדירים, אנחנו מאבדים את האמינות שלנו, אף אחד לא יאמין לנו יותר, אנחנו חייבים ללחוץ על הבלמים ולהעלות את הריבית'. זה יהיה רגע מאוד מסוכן. לכן אני, ורבים אחרים, היינו רוצים שהבנקים המרכזיים יתחילו ל'הדק'" - כלומר להעלות ריבית - "מאוד בהדרגתיות כבר עכשיו".
מה לגבי ההסבר שגודהארט עצמו מציע? הוא מתעקש שלא מדובר בתיאוריה כללית של אינפלציה, אלא פשוט בתיאור של הנסיבות הייחודיות של הכלכלה העולמית בעשורים החולפים, ובאלה שלפנינו.
לסיכום אני שואל את גודהארט על תהליך החשיבה מחדש שעובר על עולם הכלכלה והבנקים המרכזיים. כך למשל, יו"ר הפד האגדי פול וולקר, שהשתלט על האינפלציה בשנות השמונים, וזכה (ועדיין זוכה) למעמד של גיבור, זוכה בדיעבד גם לביקורת, על תרומתו לשבירת העבודה המאורגנת. עשרים שנה מאוחר יותר, לפני המשבר הפיננסי היה נראה כאילו הבנקאים המרכזיים מצאו את הנוסחה שתאפשר להם לנווט את הכלכלה במי מנוחות - בלי לשים לב שמתחת לאפם מתפתחת בועת אשראי ענקית. ולאחרונה, בפד הגיעו למסקנה שאחרי המשבר הם מיהרו מדי להעלות רבית, והאטו את ההתאוששות - והם נחושים לא לחזור על הטעות הזאת.
אבל גודהארט, מסתבר, חושב שחשבון הנפש הזה לא מועיל ועלול אפילו להזיק: "מאוד קשה לזהות נקודות מפנה. ולכן המדיניות בדרך כלל נקבעת בהסתמך על מה שקרה בעבר הלא רחוק, והרצון לא לחזור על השגיאות לכאורה שנעשו בעבר הזה. אך העתיד הולך להיראות מאוד שונה מהעבר. והניסיון ליישם את הלקחים של העבר על העתיד יהיה הרה אסון. הניסיון לא לחזור על הטעויות של 2011 או 2015 הוא הדבר הלא נכון לעשות עכשיו, כי אנחנו נמצאים בעולם מאוד שונה".