תחנת לב הבירה / צילום: בר - אל
אני מודה: יש אירועים שמערערים אותי גם אחרי כל הדרך שעשיתי וכל המראות שראיתי בעל כורחי. אירועים שהתרחשותם לוחצת על כפתור מצוקה פנימי שהופכת אותי לדרוך, מריר וזועם. האירוע ה"קטן" לכאורה בתחנת לב הבירה של משטרת ישראל בירושלים, שמיד יתואר פה, הוא אחד מהם. מהרגע שנחשפתי אליו, הכפתור נלחץ. העובדה שהמשטרה עד לרגע זה לא העבירה תשובה רשמית לסניגוריה הציבורית רק מעצימה את התחושות הרעות.
אל חשש, לא מדובר באיזו התעללות חודרנית ומדממת או במעשה מהסוג שהיה זוכה לכותרות. "סתם" סיפור על קטין ללא עבר פלילי שעישן ג'וינט ונתקל בשורת שוטרים ששכחו את חובותיהם ואת זכויותיו ונאלץ לבלות לילה באחד מ"כלובי" תחנת המשטרה כשהוא אזוק ברגליו ובידיו משל היה הרוצח הסדרתי הנודע טד בנדי.
לילה שבסופו הוא יצא בוכה, רמוס ומבוהל. לילה שלהערכתי בעקבותיו נולד כפתור מצוקה פנימי בתוך אותו קטין שכבר ילווה אותו כל חייו, בלי שום הצדקה או סיבה. לילה שמחריד אותי לא רק בגלל ההזדהות עם אותו קטין, אלא בעיקר בגלל מה שזה מלמד על המערכת: רמיסת זכויות שקבועות בחוק ובעיקר אדישות לעוול שנוצר אצלם בבית. אז הילד יישאר ב"כלוב" עוד כמה שעות? בשביל זה להעיר קצין תורן?
הכל התחיל בג'וינט
קוראים לו א' והוא קטין. באחד הלילות הוא ישב בכיכר ירושלמית, שבה יושבים קטינים כמותו, יחד עם חברתו ועישן ג'וינט. שוטרים שהגיעו למקום (כאמור, מקום מוכר וידוע לכל במאפייניו אלה) ראו שהוא לקח שאכטה וניגשו אליו. לטענתו הוא מיד הפסיק והניח את בדל הסיגריה על הרצפה, סמוך לרגליו. אחד השוטרים אמר לו שהוא לא יכול לקנוס אותו על הג'וינט, אבל הוא ייתן לו קנס על השלכת פסולת. זה למצער מה שהקטין הבין.
"ועכשיו אתה בא איתי לתחנה", אמר לו אותו שוטר. ומה עם החברה? בכל זאת קטינה ואמצע הלילה בכיכר העיר. "אל תדאג, 20 דקות נחזיר אותך לכאן. שהיא תחכה לך". הקטין לא מתנגד. אין לו עבר פלילי והוא לא מבין בדברים האלה, אז הוא מאמין לשוטרים שמכניסים אותו לניידת, לוקחים אותו לתחנה ושם - אנחנו כבר באזור שתיים בלילה - אוזקים אותו ברגליו ובידיו וזורקים אותו לאחד התאים. עכשיו הוא מתחיל לבכות. מה עשיתי? חברה שלי מחכה שם. אמרתם 20 דקות. אין עונה ואין שומע.
רגע של עברית משפטית: בתחנת המשטרה לב הבירה יש מרתף שמגיעים אליו אחרי ירידה בגרם מדרגות ובהמשך עוברים מסדרון. בסופו יש שלושה או ארבעה תאים קטנטנים שנראים כמו כלובים של חיות. במשטרה מכנים אותם "תאי שהייה". הסניגורים קוראים להם, כאמור, "כלובים". אם זכרוני אינו מטעה אותי מדובר בתאים של שני מטר רבוע, תחומים בשלושה קירות ובחזיתם דלת רשת מבורזלת. אין בהם מים או שירותים. העצורים עומדים או יושבים שם על הרצפה.
פעם טיפלתי בעצור שנאלץ לעשות את צרכיו בכלוב פשוט כי לא נמצא שוטר שייקח אותו לשירותים שנמצאים בקצה השני של התחנה הענקית הזו. מבירורים שערכתי לקראת כתיבת טור זה, הבנתי שמצב הדברים לא השתנה. "גם אם באים סיירים, אתה חושב שיש להם סבלנות או חשק ללכת 200 מטר לקצה השני של התחנה רק כדי לאפשר לאיזה הומלס להטיל את מימיו? הפכת תמים, אלבשן", גיחך על שאלתי סניגור ותיק.
"כשאתפנה אטפל בו"
נחזור לקטין, שהוא כזכור, ללא עבר פלילי ומעולם לא נפגש עם רשויות האכיפה עד כה. דמיינו אותו, או יותר טוב את בנכם הקטין, נעול באותו כלוב, אזוק בידיו וברגליו. מבוהל עד לשורשי נשמתו. בארבע וחצי לפנות בוקר מגיעה לתחנה עו"ד לימור זקן מהסניגוריה הציבורית בירושלים, שהוזמנה בטעות (כן, לפעמים גם לרמוסים יש מזל). היא מבקשת לפגוש אותו. מביאים אותו אזוק ודומע. היא נחרדת ומבררת אצל השוטר מדוע הוא אזוק? ונענית שהוא עצור.
את עו"ד זקן זה לא מרגיע. היא הראשונה לדעת ששימוש עצמי של קטין לא מאפשר מעצר. היא מתקשרת לחוקר ודורשת שיחקור אותו מיד וישחררו. הוא לא מתרגש. לא מעורכת הדין הזועמת ולא מהקטין ההרוס. לדברי זקן, הוא ענה לה ש"יש לו עוד אירועים. הוא יגיע אליו בהמשך".
"לא הצלחתי לצאת מהתחנה", מספרת עו"ד זקן. "הילד בטראומה, במצב לא טוב, סובל מאסטמה ונחנק בכלובים. אז התקשרתי שוב לשוטר וביקשתי שיקשר אותי לקצין התורן כי אני דורשת שהילד ישוחרר מיד. זה מעצר לא חוקי". התשובה שקיבלה זקן הייתה חד משמעית: לא יקרה. הקצין אינו בתחנה "ואני לא מתכוון לתת לך לדבר איתו... כשאתפנה אטפל בילד".
לשאלתה הוא גם אומר שטרם הזמין את ההורים שגרים מחוץ לירושלים. עו"ד זקן דורשת שיכתוב מזכר גם על השיחה הזו. היא יוצאת מהתחנה, אבל בוערת מזעם.
למחרת היום, לאחר שנחקר קצרות, הוא שוחרר כצפוי והתיק נסגר. עו"ד עינב שהם, מנהלת מחלקת הנוער של הסניגוריה הציבורית בירושלים פנתה למחרת במכתב בהול למפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון תורג'מן.
היא תיארה כיצד כל חוליה בשרשרת האכיפה פעלה בניגוד להוראות הדין וסיכמה כי "התמונה העולה מהשתלשלות האירועים מטרידה ומצביעה על חוסר אכפתיות למצבו של הקטין, חוסר הבנה וחוסר הפנמה של זכויותיהם של הקטינים בהתאם לקבוע בחוק הנוער". מכתבה למפקד המחוז לא נענה עד עתה.
לפני 40 שנים, נתפסתי מנסה לגנוב גיליון "מעריב לנוער" מאחת החנויות בשכונת ילדותי בבת-ים. בעל החנות תפס אותי בחוזקה ביד אחת ומנע ממני לזוז עד שעובד אחר של החנות מיהר להזעיק את אמי שבאה בריצה, שילמה עבור העיתון ולא הפסיקה לבכות. זה לא נמשך לילה שלם. לא נזרקתי לשום כלוב במרתף של תחנת משטרה ולא אזקו את רגלי או את ידי. בניגוד לסיפור של א' - התפיסה שלי הייתה מוצדקת. פשעתי. ולמרות כל ההבדלים, כשנחשפתי למה שקרה לא', הכאב ההוא ביד ימין, בדיוק במקום בו תפס בי בחוזקה בעל החנות, חזר להציק. הכפתור הפנימי נלחץ.
תגובת המשטרה
ממשטרת ישראל נמסר: "תיאור המקרה רצוף אי דיוקים עד כדי עיוות המציאות לחלוטין. החשוד נתפס עם חומר החשוד כסם בניגוד לחוק שאותו ניסה להשליך כשהבחין בשוטרים. בחיפוש על גופו נמצאה שקית נוספת עם סמים. האכיפה בוצעה כדין ללא שימוש בכוח כלל. נוכח העובדה שמדובר בקטין, לא ניתן היה לרשום לו דוח לפי החוק, ולכן נלקח לתחנת המשטרה והחומר נתפס. בניגוד לנטען, אביו עודכן כנדרש פעמיים ולא היה מעוניין להגיע לחקירה ואף הצעיר קיבל על כך הודעה (מתועד ומוקלט). לאחר שנחקר כחוק, תוך שמירה על זכויותיו, הוא שוחרר בשעות הבוקר לדרכו ונוכח נסיבותיו האישיות הועבר דיווח לשירות מבחן לנוער והוחלט לסגור את התיק ללא כל סנקציה פלילית".