מוצרי המזון. דיני התחרות אמורים לעסוק גם בתחרות אך גם ברווחת הצרכן / צילום: Shutterstock, 89stocker
בטור תגובה של מיכל הלפרין (הממונה על התחרות לשעבר) לטורו של עו"ד רנן גרשט, בקשר לסוגיית יוקר המחיה בישראל, שכותרתו ותמצית טענתו היא כי "רשות התחרות אינה מפקחת מחירים", טוענת הלפרין כי הליכי אכיפה של עילת המחיר המופרז הם סוג של פיקוח מחירים, וכי אין בהם דבר שמקדם את התחרות, ולכן רצוי כי רשות התחרות (אולי גם בתי המשפט) ימנעו מאכיפת האיסור האמור, אלא במקרים נדירים. היא מוסיפה ומסבירה כי עילת המחיר המופרז מניחה שיש רף מחיר שאסור למונופול לעבור אותו, הנחה שהיא כמובן מתנגדת לה.
דברים אלו שלה, מעידים על אחיזת עיניים מצידה במהלך כהונתה כממונה על התחרות, וכן על היעדר הבנה בסיסית לטעמי של תכלית דיני התחרות.
בחודש ינואר 2017 בסמוך לאחר המינוי שלה לתפקיד, פרסמה הלפרין את גילוי דעת 1/17 אשר פירט את השיקולים של רשות התחרות בבואה לאכוף את האיסור של מחיר מופרז. גילוי דעת זה בא בהמשך לגילוי דעת קודם (1/14) של הממונה דויד גילה, אשר בו קבעה רשות התחרות לראשונה כי יש לאכוף על מונופולים את האיסור על גביית מחיר מופרז.
מס שפתיים
שם, לא טרחה הלפרין לכתוב ולומר כי מדובר בעילה שאין לאכוף אותה כי היא סוג של פיקוח מחירים. והנה היום היא מודה כי זו עמדתה, ובעצם מאשרת את מה שכולנו סברנו מזה זמן רב, כי המדיניות המוצהרת כביכול שבגילוי דעת 1/17 הייתה בגדר מס שפתיים ותו לא. והנה ההודאה לפנינו על גבי עיתון גלובס, מודה הממונה לשעבר על התחרות, כי היא "סתם" פרסמה את אותה מדיניות אך מעולם לא התכוונה ליישם אותה, ואכן היא מעולם לא יישמה אותה. היחידים שפעלו ופועלים כנגד מחירים מופרזים שגובים מונופולים (בעיקר בתחום המזון) הם עורכי דין פרטיים המייצגים בתביעות ייצוגיות כנגד מונופולים.
לטענת הלפרין האיסור על גביית מחיר מופרז מניחה שיש רף מחיר שאסור לעבור אותו, וכי דיני ההגבלים אמורים לקדם רק תחרות הא ותו לא. בשני הדברים היא שוגה לחלוטין לדעתי.
האיסור על גביית מחיר מופרז אינו מניח מחיר "נורמטיבי" כטענתה. האיסור המדובר, אשר כתוב במפורש בחוק הישראלי, הוא עוולה נזיקית. כלומר, אם אתה מונופול - דהיינו אתה שולט בכוח משמעותי בשוק ואין לך מתחרים בכלל או מעט מאוד (כי אחרת לא היית מונופול) אזי חלים עליך כל מיני הוראות של הדין, שאוסרות עליך לנצל את המעמד שלך כמונופול. אחת ההגבלות היא שלא תגבה מחיר מופרז. שכן גביית המחיר - בגלל שמדובר במונופול - לא נובעת מכך שהצרכן "מוכן" לשלם את המחיר, אלא מהסיבה הפשוטה שאין לך מתחרים ולכן לצרכן אין הרבה ברירות אלא לרכוש את המוצר שלך.
הנחת יסוד שגויה
אכן בשביל להוכיח את העילה צריך לאתר (באמצעות חוות דעת כלכלית) מהו המחיר שמעבר אליו המונופול ביצע עוולה. אבל אין בכך כל רבותא, גם ביחס לעילה שכן קיימת אפילו בארה"ב, של גביית מחיר נמוך מדי כדי לחסום מתחרים (מחיר טורפני) יש לאתר מהו המחיר הסביר אשר מתחת לו (במקרה של מחיר טורפני) מדובר בעוולה.
הלפרין גם טועה לדעתי בהנחת היסוד כי דיני התחרות אמורים לעסוק רק "ביצירת תחרות". דיני התחרות אמורים לעסוק גם בתחרות אך גם ברווחת הצרכן, וגם בהקטנה של ריכוזיות ושליטה של גופים גדולים בחלקים כאלו ואחרים של שוק המוצרים והשירותים. לכן למשל בכל תקופת הכהונה שלה הלפרין בכלל 'שכחה להתייחס למעמד המונופוליסטי של גופים כדוגמת פייסבוק, אפל גוגל אמזון ואחרים, ובניגוד לרגולטורים של דיני התחרות באירופה אשר פעלו כנגד הפלטפורמות הדיגיטליות, רשות התחרות של הלפרין פשוט הייתה (ועדיין) בתרדמה עמוקה בקשר לגופים אלו.
מאמרה של הלפרין מספק לנו למעשה הסבר לתרדמה עמוקה זו - הלפרין כאמור אינה מבינה את דיני התחרות לדעתי ואת השינוי שהם אמורים לעבור בעולם ריכוזי של היום. היא מציינת כי היום היא עמיתת מחקר באוניברסיטת הארוורד. הייתי ממליץ לה לרכוש כרטיס טיסה לוושינגטון ולגשת למשרד הראשי של ה-FTC (המקבילה לרשות התחרות בישראל) ולבקש לקבל שיעורי מבוא מגב' לינה קאן יו"ר של ה-FTC כי נראה כי להלפרין יש הרבה מה ללמוד מקאן על הכיוון דהיום של דיני התחרות בעולם.
הכותב ניהל וזכה בתביעה נגד תנובה על גביית מחיר מופרז של הקוטג'