אנדרטה צפון קוריאנית לזכר מלחמת קוריאה. הרגע בו נולדה המלחמה הקרה בין מזרח למערב / צילום: Shutterstock
והנה החדשות שעדיין לא שודרו: בשלושה במארס 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה. היא השמידה את חיל האוויר האוקראיני בתוך שעות אחדות, ופיזרה את הצבא האוקראיני הסדיר לכל רוח. בתוך שלושה ימים נפלה אודסה; חמישה ימים היו דרושים לקייב; שבוע אחד עבר לפני שהצבא הרוסי הגיע אל גבולה המערבי של אוקראינה, זה המפריד אותה מארבע חברות נאט"ו.
ארה"ב ורוב ארצות אירופה ביקשו כינוס דחוף של העצרת הכללית של האו"ם. במועצת הביטחון לא היה כל סיכוי, מפני שרוסיה וסין עמדו להטיל וטו. ב-13 במארס 2022 הונחה על שולחן העצרת הצעת החלטה, שדרשה פעולה בינלאומית משותפת לחידוש עצמאותה של אוקראינה. ארה"ב קיוותה שההצעה (הלא-מחייבת, מפני שהחלטות העצרת אינן מחייבות) תקבל רוב מיוחס של שני שלישים. דיפלומטים מערביים לחמו על כל קול. חסרו פחות מעשרה.
"אדוני השר", אמר ראש הלשכה, "מזכיר המדינה על הקו".
"תביא", אמר השר.
"יאיר", אמר טוני, "משפחת האומות הדמוקרטיות זקוקה לקולכם".
הצהרת רחובות
בפעם הראשונה זה 70 שנה ויותר, ישראל התבקשה לבחור בין הדמוקרטיות לדיקטטורות. היא התקשתה להחליט, ממש כפי שהתקשתה אז, בקיץ 1950, כאשר ארה"ב הניחה את הצעת ההחלטה מס' 83 על שולחן מועצת הביטחון של האו"ם. זה היה מיד לאחר שצפון קוריאה פלשה לדרום קוריאה, כבשה את בירתה סיאול, ועמדה לבלוע את כל השאר.
הימים ההם, בין סוף יוני לתחילת יולי 1950, היו זמן מכונן במדיניות החוץ הישראלית. ב-2 ביולי, ממשלת ישראל התכנסה לישיבה מיוחדת בביתו של נשיא המדינה חיים וייצמן ברחובות. בעידודו של הנשיא היא הבריקה למזכ"ל האו"ם את תמיכתה בהתגייסות בינלאומית להשבת הסטאטוס קוו בקוריאה, ואת התנגדותה הנחרצת ל"כל מעשה תוקפנות, בכל מקום שיהיה ומאיזה צד שיבוא".
בכך הפכה ישראל, מבלי להתכוון ומבלי להודיע, לחלק ממה שהתחילו לקרוא "המחנה המערבי" במלחמה הקרה בין מזרח למערב. ביום ההוא, ברית המועצות התחילה לראות בישראל את "שלוחת האימפריאליזם". היא ממילא נועדה להיות כזאת בלקסיקון הסובייטי, מסיבות פנימיות וחיצוניות של המשטר, אבל התייצבות ישראל נגד "שחרור קוריאה בידי כוחות הסוציאליזם" הייתה בלתי נסלחת.
מפלגת האופוזיציה הראשית בכנסת, מפ"ם (19 מושבים), תמכה במשחררים. בטאון המפלגה הודיע בכותרות חגיגיות, יום אחר יום, על התקדמות צבאות הצפון בדרך אל עולם המחר. סיעתה בכנסת הגישה הצעת אי-אמון בממשלה, בתמיכת המפלגה הקומוניסטית.
בכנסת היו ויכוחים מרים. לא ויכוחים מן הסוג שדודי אמסלם ומירי רגב מנהלים, אלא ויכוחים מעמיקים על היסטוריה ועל השקפות עולם. בכנסת ישבו אז אנשים משכילים, שקראו ספרים, והתעניינו בקונטקסטים גלובליים.
פרוטוקולים של הזמן ההוא מגלים, כי בתוך הממשלה התמיכה הבוטה ביותר במערב באה מצד נציגי המפלגות הדתיות. הרב יצחק מאיר לוין, ראש אגודת ישראל, שר הסעד בממשלה הראשונה, אמר: "אנו צריכים פעם להחליט על העיקר... אנחנו מוכרחים להזדהות עם המערב". שר הפנים משה (לימים חיים) שפירא, נציג הפועל המזרחי (לימים המפד"ל), החרה החזיק אחריו. נציג מפלגת הספרדים בכנסת, אליהו אלישר, הכריז, "תקוותנו שיהיו בבית הזה אנשים שיעזו לדבר בשם המערב".
זה היה זמן גורלי, מפני שבו הסתיימה תקוותה החטופה של ישראל להישאר מחוץ למלחמה הקרה, וליהנות מן המעמד של "בלתי מזדהה". שר החוץ משה שרת אמר לכנסת, "עקרון אי-ההזדהות אינו יכול להפוך לאמצעי של התכחשות לעניין השלום, לתואנת התחמקות מאחריות". בן גוריון כתב לטדי קולק, ציר ישראל בוושינגטון: "הדמוקרטיה והחירות - כלפי פנים וכלפי חוץ - הן בשבילנו שאלת החיים, ואין לי כל צל של ספק שעלינו להיות מוכנים להילחם על ערכים אלה אם יעמדו בסכנה".
ציון או עגל הזהב
מה יגיד יאיר לטוני ב-13 במארס? האם ממשלת ההפכים תחליט לדבר בקול אחד לטובת קורבנות של תוקפנות? מותר לפקפק בזה. ישראל עושה מאמצים כנים להשתמט מלהביע דעה. שבע שנים לאחר פלישת רוסיה לחצי האי קרים וסיפוחו, 13 שנה לאחר פלישת רוסיה לגיאורגיה וסיפוח למעשה של רבע משטחה (אבחזיה ודרום אוסטיה), לישראל אין דעה.
ברור בהחלט מדוע ישראל מבכרת אי הזדהות. יחסיה עם רוסיה מסובכים ועתירי סכנות. אבל הם היו כאלה כבר ב-1950, ישראל הייתה חלשה לאין שיעור בכל מובן שהוא, קשריה עם ארה"ב היו רופפים ונטולי הבנות אסטרטגיות, שום מדינה ערבית לא הכירה בה, אסיה החרימה אותה מסין ועד הודו. אף על פי כן היא החליטה. בלשונו של בן גוריון, היה עליה "לבחור בין ציון לעגל הזהב" (כשעגל הזהב במשוואה היה הגוש הקומוניסטי), והיא בחרה בציון (היינו, הדמוקרטיה המערבית).
גורלן של שתי ארצות רחוקות, או די רחוקות, מקרב רגע היסטורי במדיניות החוץ הישראלית. הרחוקות הן אוקראינה וטייוואן. זו האחרונה עומדת על הכוונת הסינית. שתיהן נידונו לפלישה ולסיפוח בידי מעצמת-העל הסמוכה, הכופרת בזכותן להתקיים.
ישראל תצטרך להחליט אם להיות מעשית ופרגמטית, או להיות מחושבת ופרינציפיונית.
ישראל תצטרך להחליט אם היא רוצה להיות ואסאלית בחצרן של הדיקטטורות, או שותפת בקואליציה נחלשת של דמוקרטיות. זו בחירה קשה. אין זה מן הנמנע שהיא בחירה בין התפשרות להתכחשות; בין מציאות לבין פנטזיה הירואית. זה הזמן לוויכוח ציבורי, כי גם למציאות וגם לפנטזיה ייוודעו תוצאות הרות גורל.