נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: רפי קוץ
הכותב הוא משפטן, לשעבר מנכ"ל לאומי ושות' ובנק לאומי קנדה ודירקטור בחברות בנקים וקרנות השקעה
לא בכל יום מונחת לפני בית המשפט העליון סוגיה הנוגעת לצה"ל ובמיוחד להתנהלות העומדים בראשו. לאחרונה ניתן פסק דין שנכתב על-ידי הנשיאה אסתר חיות ועניינו בערעור הרמטכ"ל על התערבות בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתו להדיח קצין מתפקידו.
ומעשה שהיה כך היה: הלוחם ניב לובטון ז"ל התאבד עקב מצוקה נפשית, לאחר שהוצע לו על-ידי אנשי מצ"ח לשמש מקור מטעמם ולדווח על עבירות בנושא סמים בקרב חבריו ליחידה.
האירוע נחקר על-ידי היחידה לחקירות פנים בצה"ל ותוחקר בנפרד על-ידי פיקוד דרום ומפקד מצ"ח, ונמצא כי בתפקודו של מפקד בסיס מצ"ח רס"ן פרנקן, קצין מוערך ומצטיין, לא נמצא פגם, ואף הובעה הערכה לתפקודו בליל האירוע.
בעקבות הממצאים הועמדו אנשי מצ"ח לדין פלילי אך לא הואשמו במותו של לובטון ז"ל, וזאת על-פי החלטת הפצ"ר. רס"ן פרנקן קודם לתפקיד סגן מפקד מרחב דרום ומפקד הימ"ר, ואף הוחלט לשלוח אותו למרכז הערכה לתפקיד סא"ל.
בחלוף כ-16 חודשים ממועד האירוע זומן רס"ן פרנקן בבהילות לראש אכ"א, שהודיע לו כי הוא שוקל להדיח אותו משירות בצבא או לקבוע קביעות לגבי קידומו בצה"ל.
בית המשפט העליון סקר בהרחבה את השתלשלות העניינים, דחה את ערעור הרמטכ"ל וקבע כי בשל הפגמים החמורים שנפלו בהליך ההדחה, דינה להתבטל. בית המשפט היה ער לרגישות המיוחדת בעת ההתייחסות להחלטות ארגוניות פנימיות של צה"ל, במיוחד כאשר הן נתמכות על-ידי העומד בראשו, ולפיכך לא חסך בפרטי האירועים המדברים בעד עצמם, ונתן דעתו גם על עיקרון האחריות הפיקודית המייחד את הווייתו של צבא ההגנה לישראל.
עשו שימוש בלתי הולם בסמכותם
העליון שירטט בעדינות את האבחנה בין שיקול-הדעת הרחב המסור לרמטכ"ל בעת שהוא נדרש לקבל החלטות מקצועיות קשות ומורכבות - לבין הליך קבלתן וביסוסן על מידע אמין מעודכן ועובדתי.
לרמטכ"ל יש אחריות לדאוג לכך שלא יודח קצין בצה"ל לפני שכל העובדות יונחו בפניו טרם קבלת ההחלטה. גם הוא וגם ראש אכ"א כשלו פיקודית ועשו שימוש בלתי הולם בסמכותם כאשר הדיחו קצין בהליך בו נפלו פגמים, ולא נחה דעתם עד שביקשו לדחות את ביצוע פסיקת בית המשפט לעניינים מינהליים, ומשלא נענו, ערערו בפני בית המשפט העליון.
על הרמטכ"ל מוטלת האחריות לוודא כי פקודות, כולל נוהלי הדחה של קצין בצבא הקבע, מתבצעות ככתבן וכלשונן. זאת ועוד, אף שבית המשפט לעניינים מינהליים הצביע בפסיקתו על הדרך הלקויה בה נתקבלה החלטת ההדחה, הרמטכ"ל בחר שלא לבחון לעומק את שנעשה אלא לערער על פסיקה זו. החוק הסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות של אנשי קבע נגד הדחתם מהצבא.
שתי הערכאות מימשו את אחריותן בתוקף הסמכות שהוקנתה להן, לא על-מנת להתערב בהחלטה פיקודית אלא לקבוע כי הואיל והדרך בה התקבלה ההחלטה פגומה, דינה להתבטל ובכך לתת סעד למי שנגרם לו עוול.
ההתערבות המשפטית לא הייתה בסמכות הפיקודית אלא באופן בו כשלה המערכת הצבאית, ובראשה ראש אכ"א בתמיכת הרמטכ"ל, לעשות שימוש בנוהל ההדחה שלא כדין.
כך או כך, מותר ורצוי לבקר את מערכת המשפט, כולל את בית המשפט העליון, אך בעניין שלפנינו בית המשפט דבק בביקורת על האופן בו מתקבלות החלטות פיקודיות בצה"ל ביחס לאנשים, ולעובדה שהצבא שבראשו עומד הרמטכ"ל אינו מוכן להפיק לקחים מכישלון שמוצג לפניו על-ידי הערכאות המשפטיות.
השופט נעם סולברג כתב בסיכום פסק הדין: "האחריות הפיקודית בצה"ל הייתה לשם דבר. העיקרון הזה תחת פיקודו של הרמטכ"ל הוא טוב ומיטיב, נכון וקיים. החריג כאן הוא תקלה. בעצם תיקונה אין משום פגיעה, אדרבה - התיקון עשוי להועיל לביצורו של עיקרון האחריות הפיקודית".
תבוא הנשיאה חיות, והשופטים נעם סולברג ואלכס שטיין שהסכימו עמה, על הברכה.