״ההייטקיסטים מפסידים את החיים הטובים״: ביקור בענפי החקלאות של קיבוץ רמת רחל

ביקור אצל:

ענפי המשק של קיבוץ רמת רחל

משתתפים בשיחה:

1. נדב בן דב,  בן 42, מייסד ומנהל משתלת הסוקולנטים

2. פיטר ברנשטיין, בן 77, גוזם עצים. 35 שנה במטעי הקיבוץ

3. אלכס רומנו, בן 41, מנהל תפעול של מתחם החסות 

על מה מדברים?

איפה אנחנו: בקיבוץ רמת רחל הסמוך לירושלים - בין מטעי הדובדבן, חממות החסה ההידרופונית ומשתלת הסוקולנטים שנפתחה לאחרונה. בקיבוץ עוסקים בחקלאות זה 95 שנים, ובענפי המשק עובדים כ־120 מחבריו.

מאיפה באתם: פיטר, חבר הקיבוץ משנת 1987, כבר עבר בכל ענפי המשק: "35 שנה אני חקלאי. בעבר גידלנו אפרסקים, ענבים, קיווי, שזיפים, תפוחים והרבה דובדבנים, אבל רוב הקרקע נלקחה לבנייה". אלכס, שאחראי על החסה ההידרופונית, עבד עד לפני 3 שנים בבניית פרגולות: "מעולם לא גידלתי דבר, ובטח לא חסה". אבל מאז התפתח סיפור אהבה: "אני יודע לדקלם בעל פה מה החסה צריכה. צוחקים עליי שבמקום זר פרחים אני מביא חסה לאשתי". נדב, דור שלישי לחקלאי הקיבוץ, היה רכז הנוי והגינון, עד שהחליט להקים משתלת סוקולנטים.

בוקר: פיטר כבר בגיל פרישה, אבל עדיין מתייצב במטע מדי בוקר ב־8 לגזום את עצי הדובדבן. אלכס מגיע למשרד ב־6 בבוקר, "וקודם כל חייב קפה שחור כדי להתעורר". מתחם החסות שהוא אחראי עליו כולל 10 דונם מאדמות הקיבוץ: "החסה בעצם גדלה על מים. יש תעלות עם חורים, ורק הקודקוד של השורש נוגע במים", הוא מסביר. "למרות שזו חקלאות-הייטק, אי אפשר לסמוך רק על הטכנולוגיה: אם יש תקלה ב-2 בלילה, אני מקבל התראה לנייד וקופץ, אחרת אנחנו עלולים למצוא עשרות חסות מתות".

משתלה: נדב לא בדיוק עובד בשעות מוגדרות, אבל בעיקר כי הוא מתקשה לתחום אותן: "אני אוהב את מה שאני עושה, אז לפעמים שוכח את עצמי במהלך היום". את משתלת הסוקולנטים - צמחים בעלי עלים עבים ובשרניים, פתח לפני 8 חודשים. "זה התחיל מגידול צמחים כמו תבלינים ופרחים - ואז הסוקולנטים השתלטו. התאהבנו".

חדר אוכל: בצהריים מתחילים החברים לזרום אל חדר האוכל. "אנחנו קיבוץ־קיבוץ אז אנחנו הולכים לאכול יחד", מספר פיטר, שמתייצב ב־12 בדיוק. אלכס לא תמיד מצליח להגיע: "יש כל הזמן הפתעות. פתאום היה פיצוץ בצינור, אז לא הספקתי ללכת לאכול".
קיבוץ-קיבוץ: ברמת רחל עדיין שומרים על מודל כלכלי שיתופי לחלוטין. "כולם מקבלים את אותו שכר", מספר נדב, אך מציין כי "לאחרונה, כדי לעודד אנשים לקחת משרות ניהול, הקיבוץ משלם תוספת סמלית".

האפי האוור: את רוב הימים פיטר מבלה לבד במטע, למעט בתקופת הקטיף, אז המשק זקוק לידיים רבות. "הצעירים כבר לא באים לחקלאות המסורתית. הם רוצים לעבוד במחשבים ובהייטק והם מפסידים חיים נפלאים באוויר הפתוח", הוא אומר ומדגיש: "גם פה יש האפי האוור - אני לוקח איתי תרמוס עם תה למטע, ושותה מתחת לעצים". גם נדב מקפיד על הפוגות: "מגיעים אליי לאורך היום חברים לקפה וסיגריה, כולל אלכס. יש פה אווירה".

שבועות: מלבד תהלוכת הטרקטורים והצגת התוצרת החקלאית, בקיבוץ נוהגים להעלות לבמה את כל התינוקות שנולדו השנה. "זה הבציר הכי משובח שלנו. יותר מדובדבנים", אומר פיטר, שהציג 7 נכדים לאורך השנים. השנה מעלים גם את בכירי השבט "כדי שיראו שאנחנו עדיין חיים", הוא צוחק. עבור נדב החג מסמל המשכיות חקלאית: "סבי היה הראשון לאקלם בארץ עצי דובדבן, אז אני רואה עצמי כממשיך דרכו".