זוכת פרס ישראל לאדריכלות: ״השכר בענף הפך לבלתי אפשרי״

בגיל 85 האדריכלית עדה כרמי מרגישה עדיין בשיא כוחה: "כשבן אדם עובד - הזמן לא משחק תפקיד" • אחרי שתכננה את בית המשפט העליון עם אחיה רם כרמי ואת בית הליבה בכותל המערבי בעלות של 70 מיליון שקל, היא מסמנת יעד נוסף: "אני רוצה יותר פרוייקטים של דיור, ליצור שכונה קטנה עם תחושת זהות ושייכות"

אדר' עדה כרמי / צילום: איל יצהר
אדר' עדה כרמי / צילום: איל יצהר

אישי: בת 85, אם לשלושה וסבתא לשבעה, גרה בת"א
מקצועי: בעלת המשרד עדה כרמי מלמד ושות' אדריכלים

משפחה: "דיברו אצלנו אדריכלות בבית מאז שאני זוכרת את עצמי: היינו במשפחה שלושה אדריכלים, עם שלוש שפות שונות. אבי, דב כרמי היה העדין מבינינו, הוא התחיל כאדריכל בבתי דירות של שתיים-שלוש קומות בתל אביב, יש להם פרופורציות מופלאות, והם בניינים שלא מזדקנים. אחי רם כרמי היה הברוטאליסט מבינינו, הוא למד בלונדון והיה מאוד שונה מאבא בתפיסה הארכיטקטונית שלו - ואני, שהייתי בין שניהם. אמי חיה הייתה אישה חזקה מאוד, שארגנה הכל במשפחה והייתה אשת חיל, זה היה המקצוע שלה".

המשכיות: "אבא נפטר מהתקף לב בגיל 56. אחי רם עוד הספיק לעבוד איתו, אבל אני לא. יש משהו מאוד מאופק ותרבותי באדריכלות של אבי, שקשור בקלאסיקה במובנים רבים וגם בתרבות החומר. אנחנו מנסים לשמור על זה גם כיום, במשרד האדריכלים שלי. אנחנו עובדים כמעט אך ורק עם חומרים מקומיים, בלי חומרים מיובאים. אלה בניינים כבדים, שרוצים להכות שורש באדמה. הם לא בניינים באוויר, כמו הרבה בניינים מודרניים".

קריירה עולמית: "בגיל 19, אחרי שירות בנח"ל בקיבוץ, יצאתי ללמוד אדריכלות בלונדון. אחרי הלימודים חזרתי לארץ והתחתנתי עם עמוס, שהיה טייס קרב. מאוחר יותר נסענו לאמריקה בעקבות עבודה שהוא קיבל שם. נשארנו שם 16 שנים, שבמהלכן עבדתי במשרד אדריכלים בניו יורק, ובמקביל לימדתי אדריכלות באוניברסיטאות קולומביה וייל. כל מה שאני יודעת - זה מהסטודנטים שלי".

בית המשפט העליון: "בשנות ה-80 חזרנו לארץ, ותכננתי עם אחי רם את בית המשפט העליון, הפרויקט היחיד שעבדנו עליו יחד. זו לא הייתה רק אדריכלות חוץ, אלא גם אדריכלות פנים שכללה את כל הריהוט, למעט כיסאות. עשינו כל מה שצריך בלי להשתמש במה שאנחנו קוראים 'קוסמטיקאים', כלומר: אדריכלי פנים".

המנצח: "כשאדריכל עושה הכול לבד התוכנית שלו כוללת את כל המערכות - וכך הבניין הרבה יותר שלם. כיום העבודה מתפרקת להרבה תתי-מקצועות כאדריכלות פנים, סביבה ועוד. זה לא היה כך לפני 20 שנה. בזמנו האדריכל היה המנצח על התזמורת, כיום הוא חלק ממערכת ניהול פרויקטים".

בית הליבה: "אחד הפרוייקטים המשמעותיים ביותר של המשרד שלי, שנחנך בדצמבר 2021 לאחר 11 שנות תכנון בעלות של 70 מיליון שקל. ברחבת הכותל בירושלים תכננו בניין מודרני על בסיס עתיקות מלפני אלפיים שנה, החפירות שם חשפו עיר עם חנויות רומאיות חצובות בסלע. יצרנו מבנה של שתי שפות אדריכליות - שילוב של בנייה מודרנית עם בנייה עתיקת יומין".

בתים פרטיים: "פעם זה תפס חלק יותר גדול אצלנו במשרד, אבל היום מבני הציבור והתעשייה הם עיקר הפעילות שלנו. מאוד נעים לאדריכל לתכנן בית פרטי, כי זה המקום היחידי שהוא פוגש את הלקוח האמיתי. לכן אני תמיד מחפשת את הדיאלוג, גם במבני ציבור".

אור: "חומר הבנייה הכי חשוב והכי זול בארץ, ויש אותו בשפע. בכל הפרויקטים שלנו יש עיסוק באור, בעיקר אור טבעי ובלתי ישיר שלפעמים לא רואים מאיפה הוא נכנס, אבל מרגישים אותו והוא משפיע על החלל של המבנה".

נשים בענף: "עד לפני שנים ענף האדריכלות היה ברובו גברי וניתן היה להתפרנס ממנו בכבוד. אך בשנים האחרונות, שכר הטרחה צנח פלאים. מבחינה מקצועית, הרמה של הגברים והנשים זהה בעיניי, אך מאחר ותנאי העבודה והשכר הפכו לבלתי אפשריים, התהווה רוב נשי מובהק במקצוע".

פרס ישראל: "ב-2007 קיבלתי את הפרס בתחום האדריכלות. זה הגיע בהפתעה גמורה עבורי, ונשאר כך עד היום".

מקום בעולם: "איטליה, עם הכפרים הקטנים שמשתלבים בנוף ועם הפורמליזם של רומא, שאין כמעט בשום מקום אחר".

בעתיד: "אני מאוד רוצה לתכנן דיור לאנשים. עשינו 176 דירות בפרויקט לב העיר בתל אביב, מעין שכונה קטנה עם תחושת זהות ושייכות. אבל לא עשיתי את זה מספיק".

גיל: "בגיל 85 כבר מתעלמים מהגיל ומנסים לשכוח ממנו. כשבן אדם עובד יש לו מסגרת, אכפתיות והשראה, ואז הזמן לא משחק תפקיד. היום החיים הרבה יותר מהירים, והתפקידים קיצוניים וקצרי מועד. קיצורי דרך זה משהו מאוד ישראלי".