הפגנה בעד הזכות להפלה מול הקונגרס האמריקאי בחודש שעבר לקראת בחירות אמצע הקדנציה / צילום: AMANDA ANDRADE-RHOADES
מה למדנו השבוע על אמריקה ביום הבחירות שלה? בעיקר שהיא עתירת סתירות, וכל ניסיון להכליל את מצב רוחה ואת נטיותיה מועד לכישלון. היא מוסיפה למשוך בכיוונים מנוגדים, ומחוץ לכמה יוצאים מן הכלל היא אינה נוטה לפשרה, או לבסיסי הסכמה רחבים. על מצב העניינים הזה אפשר להגיד שהוא מבשר רעות.
אלה היו בחירות של "אמצע הקדנציה", זאת אומרת נשיא לא נבחר בהן. אבל חוץ מזה כל הדרגים עמדו לבחירה: 35 סנאטורים (מתוך מאה), כל 435 צירי בית הנבחרים, 36 מושלי מדינות (מתוך 50), בתי המחוקקים ב־46 מדינות ומספר עצום של בעלי משרות מקומיות, בכירות וזוטרות. אפילו ועדי הורים וגם ועדי שכונות עמדו לבחירה.
השאלה הארצית הגדולה ביותר הייתה השליטה בקונגרס בוושינגטון, והיא שעוררה את רוב העניין הבינלאומי. הציפייה לניצחון רפובליקאי גדול הופרכה במידה המצדיקה הרהור חוזר בתכנים ובדינמיקות של הפוליטיקה האמריקאית. אבל הרפובליקאים קצרו בכל זאת ניצחון קטן ממדים שיספיק להם לשלוט בבית הנבחרים, אולי גם בסנאט. פרדוקסלית, לימין הקיצוני עשויה להיות יותר השפעה במצב עניינים כזה ממה שהייתה לו אילו התממשו התחזיות לניצחון גדול.
"גירעון ההתלהבות"
כך או כך, נרמזנו השבוע שהדרכים אל ניצחון פוליטי באמריקה הן הרבה יותר מסובכות, או אולי דווקא יותר פשוטות, ממה שעולה מניתוח מורכב של כלכלה ושל מדע המדינה. משימתה של כל מפלגה פוליטית היא להביא את מצביעיה אל הקלפי. האתגר הזה גדול במיוחד באמצע־קדנציה, זמן של פיהוקים ושל משיכת כתפיים אצל מצביעים צעירים. הניתוח הדמוגרפי ערב הבחירות רמז, שהדמוקרטים יתקשו מאוד לגייס את מצביעיהם, מפני שהם סובלים מ"גירעון התלהבות".
מה גדולה הייתה הטעות. הדמוקרטים גילו השבוע מה שהרפובליקאים התחילו לגלות עוד לפני 50 שנה: שפוליטיקה אינה רק עניין של אינטרסים חומריים, אלא גם עניין של אמוציות. אנשים אינם מצביעים רק "בעד פנקס הצ'קים שלהם", ברוח מימרה ישנה, אלא גם בעד כאבי לבם.
אמריקה התחילה את פנייתה הגדולה ימינה, בשנות ה־70, הרבה בזכות התקוממות של נוצרים מאמינים נגד הפלות מלאכותיות. אנשים שמקודם לא התעניינו בפוליטיקה, לא הצביעו, לא תרמו ולא התארגנו נעשו בן לילה משתתפים פעילים בתהליך הפוליטי. זה קרה בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון ב־1973, שמצאה סימוכין חוקתיים לזכות האשה להפלה. שבע שנים לאחר פסק הדין ההוא, בקשר ישיר אתו, הימין הנוקשה השתלט על המפלגה הרפובליקאית, והושיב את רונלד רייגן בבית הלבן. כל מה שקרה מאז במפלגה הזו קשור במישרים או בעקיפים למאורעות 1973. ההתקוממות נגד הפלות הביאה מיליונים של פועלי צווארון כחול, חברי איגודים מקצועיים, אל הרפובליקאים, מפלגת הבוסים העשירים.
מלכת הקלישאות הפוליטיות, "זו, הכלכלה טמבל", נולדה ב־1991. אבל עשר שנים אחר כך התברר שלעתים קרובות זו לא הכלכלה. הבחירות של 2004 הוכרעו במידה לא מעטה על יסוד התנגדות גדולת ממדים של מצביעים נוצריים לנישואים חד־מיניים. לאחר הבחירות, דמוקרטים מתוסכלים הפיצו מפה חלופית של אמריקה, שבה המדינות הרפובליקאיות היו מסומנות כ"ג'יזוסלנד", "ארץ ישו". נשמעו אז דעות, שהדמוקרטים איבדו את נוסחת הניצחון לשנים רבות.
זו הייתה הפרזה. ארבע שנים אחר כך נבחר ברק אובמה לנשיא. אבל הנשיאות אינה מספיקה למפלגה המקווה לכוון את כל תחומי הפעילות. מדינות המערב התיכון היו לפנים מעוזי הדמוקרטים, והיו ידועות בהשקפות עולם פרוגרסיביות. כל זה התחיל להתהפך על ראשו בעשר השנים האחרונות. המדינות האלה הכניסו את דונלד טראמפ לבית הלבן.
דוגמא אחת להתהפכות היוצרות הייתה מישיגן, מרכז תעשיית הרכב, מעוז של איגודים מקצועיים פרו־דמוקרטים. והנה ב־1984 הדמוקרטים הפסידו את השליטה בממשלת מישיגן. במשך כמעט 40 שנה, האסיפה המחוקקת של המדינה הייתה בידי רפובליקאים.
השבוע הדמוקרטים קצרו ניצחון מוחץ במישיגן. כל הכהונות הבכירות של המדינה ושני בתי המחוקקים שלה עברו לידיהם. זה קרה הרבה בזכות משאל־עם, שנערך במקביל לבחירות. מדינות ארה"ב מרשות לאזרחים ליזום משאלי־עם. במישיגן (ובארבע מדינות נוספות) היתה יוזמה לתקן את חוקת המדינה (להבדיל מחוקת ארה"ב), כדי להגן על זכות הנשים להפלות מלאכותיות.
האם הצעירים התעוררו?
המשאל במישיגן הוכרע לטובת הפלות ברוב של 55%. זה קרה בזכות עלייה חדה במספר הצעירים, בייחוד צעירות, שבאו להצביע. התופעה הזו חזרה על עצמה במדינות נוספות, לאו דווקא ליברליות. נהירת הצעירים הביאה את ההשתתפות בבחירות במישיגן לשיא היסטורי. הצעירים שבאו להצביע במשאל הצביעו גם בבחירות הכלליות. הדמוקרטים גרפו את מישיגן.
הצעירים נוהים אחר המפלגה הדמוקרטית לא מהיום. בפלח האוכלוסיה של גילאי 18־29 לדמוקרטים שמורה תמיכה קבועה למדי של בערך שני שלישים. אבל איך לשכנע אותם להצביע? מישיגן מצאה דרך: להזמין אותם למלחמה ציבורית על עניין יחיד, הזכות להפלות, במקום מצע שלם.
איש לא היה בטוח שזה יעבוד, שם או בכל מקום. בחודשים שלפני הבחירות ניטש ויכוח על המידה שבה התמיכה בהפלות יכולה להפיח אותה התלהבות בדמוקרטים שההתנגדות להפלות הפיחה ברפובליקאים. הדעה הרווחת היתה ספקנית. דמוקרטים אינם נוחים להצביע "על עניין יחיד", אמרו בעלי הדעה. הסקרים שלפני הבחירות נטו לאשר את הציפייה. הם הראו, כי עיני הבוחרים נעוצות באינפלציה, במחירי הדלק, בפשיעה העירונית, בהגירה לא־חוקית.
סקרי היציאה, בלתי מושלמים כאשר יהיו, מראים שבין המצביעים האינפלציה וההפלות נהנו כמעט מאותה תשומת לב.
במשך כמעט 50 שנה, המפלגה הרפובליקאית יצאה נשכרת מפסיקת בית המשפט. המלחמה שהיא אסרה על ההפלות גייסה המוני תומכים, וכמויות פנומנליות של כסף זרמו לקופותיה. הם ניצחו. בית המשפט הפקיע את המעמד החוקתי מן הזכות להפלות.
אבל, מעשה אירוניה, הניצחון בישר ירידה והצטננות. מן הרפובליקאים נגזלה היכולת להלהיב את תומכיהם. הרוב הימני הגדול בבית המשפט העליון הוא כה סולידי, שיידרשו עשרות שנים כדי לשנות את הרכבו. תחושת הבהילות עברה אפוא מידי מתנגדי ההפלות למחייביהן. היסטוריונים של העתיד אולי יגידו שאמריקה התחילה לשנות כיוון בנובמבר 2022.
מה יעשו ההיספאנים?
כמובן, תחזיות כאלה מצריכות זהירות והסתייגות. לפני חמש שנים דמוגרפים פוליטיים חזו בביטחון, שהמפלגה הרפובליקאית איבדה את יכולתה לנצח בבחירות ארציות, מפני שלא הצליחה לפרוץ אל אוכלוסיות המהגרים והמיעוטים, בייחוד היספאנים ושחורים. אבל ראו זה פלא, מספר ההיספאנים ואפילו השחורים המצביעים בעד מפלגת דונלד טראמפ עומד בסימן עלייה.
אין זה מן הנמנע שהיספאנים יטו את הסנאט אל הרפובליקאים. גורל הסנאט תלוי עכשיו על בלימה בשתי מדינות דרום־מערביות, אריזונה ונבאדה, שבה סנאטורים דמוקרטיים נאבקים על חייהם הפוליטיים. אם הם יפסידו, מפלגתם תעבור לאופוזיציה.
ההבדלים האלה, בין צעירים במערב התיכון ללטינוס בדרום־מערב מסבירים מדוע לא היה השבוע גל ארצי, לכאן או לכאן. סביר להניח שמאבקים פוליטיים בארה"ב יוסיפו להיות מוכרעים בהפרשים קטנים, אולי קטנטנים, ואגב קיטוב וניכור.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny