ויליאם בורוז בעטיפת התקליט ''סרג'נט פפר'' של הביטלס, משנת 1967 / צילום: ויקיפדיה
1
בחודש שעבר הוסר הלוט משלט בניין בגריניץ' וילג', מנהטן, ניו יורק: "כאן חיו ויצרו המשורר אלן גינסברג והסופר וויליאם בורוז". גינסברג ובורוז, יחד עם הסופר ג'ק קרואק, היו מנהיגי "דור הביט" - תנועה ספרותית שצמחה בארצות הברית בשנות החמישים, והתאפיינה בכתיבה אסוציאטיבית, נטולת עריכה, שפת דיבור ומסרים אנטי ממסדיים. בזמנו, אלו היו מאפיינים חדשניים ושנויים במחלוקת, אשר סימנו את דור הביט כאלטרנטיבה אל מול ממסדי הספרות והשירה האמריקאים. כיום, כ־70 שנה אחרי שהפציעו בשמי התרבות האמריקאית, ספריהם של דור הביט נחשבים לקלאסיקה.
2
שם התנועה, Beat, הוא מושג מעולם הסמים המתאר אדם "מחוּק". באסופה המוקדשת לשירת דור הביט, שיצאה בעברית לפני כשנה, מוסבר כי "(ג'ק) קרואק ניכס אותו כדי לבטא קצב (Beat) וגם מצב של מבורכות אלוהית (Beatific)". החופש, המרד והתעוזה של גינסברג, קרואק ובורוז השפיעו על דורות של כותבים ומוזיקאים בארה"ב ובעולם, ובין היתר הולידו את תנועת "הביטניקים" של שנות ה־60 וה־70.
3
השנה ימלאו 25 שנים למותו של בורוז, שנולד ב־1914, בסנט לואיס, מיזורי, למשפחה עשירה. כשבגר, לאחר שסיים את לימודיו בהרווארד, קיבל בורוז ממשפחתו קצבה חודשית, שפטרה אותו מתעסוקה קבועה לכל חייו, ואפשרה לו להתמקד בפיתוח המנעד האמנותי שלו - צייר, צלם, שחקן, אמן ספוקן וורד ובראש ובראשונה סופר שכתב 18 רומנים ונובלות, 4 ספרי מסות, 6 מקבצי סיפורים קצרים ו־5 ספרי ראיונות.
בורוז התאפיין - בחייו ובאמנותו - בחוסר גבולות, אפילו ביחס לחבריו לתנועה. בכתיבתו החידתית הוא עסק בנושאים חתרניים לזמנם: תורת הנסתר, טכנולוגיות עתידניות, חייזרים, סמים, זהות מינית, דחפים קרימינליים, משטרים טוטליטריים ודיסאינפורמציה.
4
שתי היצירות הידועות ביותר של בורוז הן "ג'אנקי" מ־1953 ו"ארוחה עירומה" מ־1959, המבוססות במידה רבה על חייו. "ג'אנקי" מתאר, בשפה מרוחקת ולקונית, רצופת תיאורים ריאליסטיים בוטים, את חוויותיו של נרקומן בשולי החברה. "ארוחה עירומה", מתעד מסע משופע בחוויות ובמפגשים משונים של מכור לסמים ברחבי ארה"ב, מקסיקו וטנג'יר. מגזין "טיים" הכתיר את "ארוחה עירומה" כאחד ממאה הספרים הטובים שנכתבו באנגלית והבמאי דייוויד קרוננברג ביים על פיו סרט שיצא ב־1991 וזכה בפרסים רבים.
5
הספר "ויליאם בורוז וכת הרוקנרול" שראה אור לפני כשלוש שנים, מפרט כיצד הנושאים הרדיקליים והשפה הכאוטית של בורוז השפיעו על דורות של מוזיקאים, ביניהם: בוב דילן, הדורז, לו ריד, דייוויד בואי, טום וייטס, הרולינג סטונס, איגי פופ, לורי אנדרסון, קורט קוביין, ג'וי דיוויז'ן, ג'ימי פייג' (לד זפלין), סוניק יות', פטי סמית ואר.אי.אם. הפאנק, תנועה מוזיקלית אנרכיסטית שנולדה בבריטניה בשנות השבעים הושפעה מבורוז, שסימל בעיניה את הגיבור האנטי ממסדי האולטימטיבי.
גם לביטלס היה קשר מיוחד לבורוז. חברי הלהקה החזיקו בביתם את אלבום הספוקן וורד שלו "קרא לי בורוז", פול מקרטני סיפר שהערותיו של בורוז עזרו לו ולג'ון לנון לגבש את השיר "אלינור ריגבי", ודמותו שולבה בקולאז' הדמויות על עטיפת התקליט "סרג'נט פפר" משנת 1967.
6
יצירתו של בורוז התבססה על חייו, בהם שיחק בין גוף, נפש, חיים, מוות וחוק. הוא היה מכור לסמים קשים, הומו שחי לפרקים עם נשים, בעל נטיות עברייניות, חובב רובים ולמוד משברים נפשיים. בסוף שנות השלושים, הוא קטע לעצמו חלק מהאצבע, במטרה להרשים אדם שהיה מאוהב בו. האירוע הזה יימצא את דרכו ל"האצבע", אחד מסיפוריו הקצרים. ב־1951, הוא הרג בשוגג את זוגתו ג'ואן וולמר, במהלך "משחק וילהלם טל", שהשניים שיחקו בעודם בגילופין: בורוז הניח כוס על ראשה, אך יריית הרובה שלו החטיאה את המטרה. הרובים המשיכו ללוות אותו במהלך חייו: הוא נהג לצייר באמצעות יריות על פחיות צבע ולהצטלם עם אוסף הרובים שלו, ובכך שימר את תדמיתו פורעת החוק.
7
הטרגדיה, הסביר בורוז, היא שהפכה אותו לסופר: "אני נאלץ להגיע למסקנה המחרידה שלעולם לא הייתי הופך לסופר אלמלא מותה של ג'ואן, ולהכרה עד כמה האירוע הזה הניע ועיצב את הכתיבה שלי. מותה של ג'ואן הוביל אותי למאבק ארוך חיים, שבו לא הייתה לי ברירה אלא לכתוב את דרכי החוצה".