הרווארד בגלובס. הגיע הזמן להשקיע בכלכלה מקומית / צילום: Unsplash, Francesco Patrinostro
על רקע מגפת הקורונה והמתחים הגאו-פוליטיים המוגברים, הכלכלה העולמית עוברת שינוי. שרשראות האספקה מסתדרות מחדש, וחברות מעריכות שוב את ניהול המקורות שלהן ומכוונות ליותר גמישות. עד לאן ירחיקו השינויים הללו?
רנה פורוהאר, בעלת טור ב"פייננשל טיימס", עוסקת בשאלות האלה בספרה "השיבה הביתה: הדרך לשגשוג בעולם פוסט-גלובלי", בו היא טוענת כי העשורים האחרונים של הגלובליזציה היו כישלון וכי כלכלה חדשה ומקומית יותר יכולה לספק חוסן וקיימות.
את כותבת שהגלובליזציה נכשלה. על מה בדיוק מדובר?
"הייתי אומרת שהגלובליזציה הניאו-ליברלית נכשלה. אני מגדירה אותה כרעיון שבו סחורות ואנשים חוצים בלי בעיה גבולות וקרקעות בכל מקום שהכי פרודוקטיבי עבורם לעשות זאת. זה אכן יצר עושר עולמי גדול מאי-פעם. אבל כמעט בכל מדינה גם אי-השוויון גדל, וזה הוביל לא רק לבעיות כלכליות גדולות, אלא לסוג הפוליטיקה הפופוליסטית שצמחה בארה"ב ובאירופה.
"יש גם מחקר מעניין שאני מצטטת בספר שלי מגוף הסחר והפיתוח של האו"ם, שמצא שהמנצחים האמיתיים מסוג זה של גלובליזציה, שהיא היפר-פיננסית ובלתי מוגבלת, היו בעיקר חברות רב-לאומיות גדולות וסין.
"אז אני חייבת לומר, בהתחשב בכל זה, שאני כן חושבת שהגלובליזציה הקונבנציונלית נכשלה, ואני חושבת שהמטוטלת מתנדנדת עכשיו לכיוון משהו אחר".
את מדברת בספר על כמה שבריריות הפכו רשתות אספקה גלובליות רבות. מדוע לשרשרת אספקה מקומית יש סבירות גבוהה יותר להיות עמידה?
"העולם אינו שטוח, יש בו מהמורות. היו לנו שרשראות אספקה יעילות ומתוזמנות, שנבנו ולקחו מוצרים מסביב לעולם, לעתים קרובות דרך אזורים קשים מאוד מבחינה גאו-פוליטית, כמו ים סין הדרומי. זה חוסך לחברות גדולות הרבה כסף כל עוד שום דבר לא משתבש בעולם. אבל כשמשהו משתבש - אם זה צונאמי, אירוע גאו-פוליטי, מלחמה - צצות בעיות. במערכות מקומיות יותר פשוט אין בעיות מהסוג הזה".
את כותבת שמונופול הוא מקור לשבריריות, כי זה אומר שחברות וצרכנים מסתמכים על מקור יחיד. למה לא להשתמש בהגבלים עסקיים כדי לעודד תחרות נוספת, אבל לשמור על רשתות האספקה גלובליות?
"אני לא חושבת שאלה רעיונות מתחרים, אלא רעיונות שעובדים יד ביד. למשל, מיד אחרי שהמגפה תקפה כולם נכנסו לסגרים ופתאום אף אחד לא אכל בחוץ. מסעדות היו סגורות ובמכולות הצטברו תורים ענקיים. ועדיין, לא היו מוצרים על המדפים. לא יכולת למצוא רוטב עגבניות או מיץ. למה זה?
"תיאוריית שוק יעילה תאמר שיש ביקוש והיצע, שיפצו זה על זה במהירות. אבל יש כאן שתי שרשראות אספקה היפר-גלובליות נפרדות לחלוטין - אחת למסעדות, אחת לחנויות מכולת. בשווקים שבהם אכן היו חקלאות מקומית או שימוש רב יותר בתוכניות חקלאות קהילתיות או בשוקי איכרים, לא הייתה בעיה כזו. זה מראה שכוח המונופול חשוב".
האם אנחנו מדברים על הפיכת מדינות לעצמאיות יותר?
"זה מאוד תלוי במדינה ובאיזו שרשרת אספקה מדובר. הספר שלי מסתכל על השאלה הזאת דרך העדשה של שלוש תעשיות שונות: מזון, טקסטיל והלבשה וטכנולוגיה. באוכל הייתי רוצה לראות הרבה יותר לוקליזציה מסיבות רבות - אחת מהן היא שינויי אקלים. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר כדי לתמוך ביצרנים קטנים ומקומיים בשיטות מסורתיות, אבל אנחנו יכולים לתמוך גם בחקלאות אנכית למשל.
"דוגמה נוספת היא מתעשיית הטקסטיל. שם אני רואה אזוריות כמודל ממש מעניין. אחד מסיפורי המגפה המדהימים באמת, שלדעתי לא סוקר מספיק, הוא איך תעשיית הטקסטיל האמריקאית בדרום התאגדה כשמסכות תוצרת סין לא היו זמינות באמצע המגפה, לאחר שזו החליטה לשמור את המסכות שלה לעצמה. שרשראות האספקה של הטקסטיל תפסו את מקומה, ובתוך 48 שעות הפסיקו לייצר חולצות והתחילו לייצר מסכות. זה אפשרי כשיש קבוצה של חברות בינוניות, לעתים קרובות פרטיות, לעתים בבעלות משפחתית, בתוך אשכול של מדינות שבאמת מבינות ומכירות זו את זו ואת המערכת האקולוגית שלהן.
"לגבי הטכנולוגיה - מוליכים למחצה הם הדוגמה הברורה. אני לא חושבת שמישהו - גם המעריץ הגדול ביותר של הגלובליזציה הניאו-ליברלית - יכול לטעון שאי-פעם זה היה רעיון טוב להחזיק 92% מהחומרה הטכנולוגית החשובה בעולם במדינה קטנה אחת (טייוואן), שנלחמות עליה כרגע סין וארה"ב".
גלובליזציה כרוכה בתנועה חופשית של סחורות, אנשים והון. האם עלינו להמעיט בכל אלה?
"אם צריך לסכם את זה, אתה יכול להסתכל על 50 השנים האחרונות ולומר שהגלובליזציה, כפי שהכרנו אותה, ניזונה משלושה דברים: הון זול, אנרגיה זולה וכוח עבודה זול. כולם מסתיימים עכשיו: הריבית עולה, הפלישה לאוקראינה ייקרה את האנרגיה והשכר באסיה עולה. המטוטלת הכלכלית תמיד נעה, וכעת היא עוברת מגלובליזציה בלתי מוגבלת לאזוריות ולוקליזציה".
© Harvard Business School Publishing Corp