שי ג'ינפינג ופוטין בבייג'ינג. עושים כמיטב יכולתם לנצל את המשבר בדמוקרטיה / צילום: Associated Press, Alexei Druzhinin
זו הייתה השנה הבלתי צפויה ביותר, הקודרת ביותר, מבשרת הרעות ביותר של דורנו.
אני פותח בלשון הפלגה בדיוק מפני שכבר כתבתי בחיי עשרות רשימות פותחות שנים, כולל בימי משבר. אף אחת מהן לא הצדיקה או הצריכה אוסף כזה של סימני קריאה.
● כך הפכה הברחת מהגרים מקובה אל תוך ארה"ב לתעשיית ענק שמגלגלת מיליארדים
● הגיבור היהודי של אזרבייג'ן שקבור בשדרות השהידים
● יפן כותבת מחדש את כללי המשחק: סין, רוסיה וצפון קוריאה הן הסיבות | יואב קרני, פרשנות
2022 הייתה שנה של נסיגה כללית. היא לא פסחה על שום תחום של פעילות אנושית ועל שום אזור של העולם. אוקראינה והאיטי, אפגניסטן וקונגו, הונג קונג ומינסק, צפון קוריאה וניקרגואה, אלבנים מול צוקי דובר הלבנים וסנגלים מתדפקים על דלתות איטליה, כבושים ומנושלים ומנוצלים: כל מרומי 2022 נפרדים ממנה ללא צער; המיוסרים ומייסריהם.
עכביש ענק הקיף את העולם בקוריו, וקשר קצוות מרוחקים, שכל זיקה קודמת ביניהם הייתה מקרית בהחלט. ילדים מוכי רעב בסומליה, עניים מרודים בסרי לנקה ומעמד בינוני בערי אירופה שילמו את המחיר על החלטתה של רוסיה לשעבד את אוקראינה. בן לילה אוניות משא חדלו להוביל חיטה אוקראינית אל מחוזות חפצה באסיה ובאפריקה. בן לילה מחירי האנרגיה האמירו בכל העולם, האיצו אינפלציה, שהייתה חמורה עוד לפני האמרתם, ואיימו על כלכלות עשירות ועניות.
העולם מעולם לא היה גלובלי יותר ומאוחד פחות. הצלחת השנים הקודמות ליצור תלות הדדית הייתה עכשיו לרועץ לתלויים.
אנרגיה רוסית הניעה במשך שנים את גלגלי אירופה, ויצרה לא רק תלות כלכלית הקרובה להתמכרות, כי אם גם תלות פוליטית חסרת תקדים. באירופה השנה היוצאת עמדה בסימן ניסיון נואש להתנער מן התלות. בחלקים אחרים של העולם איש לא ניסה. הודו למשל זללה נפט רוסי, שהוצע לה בתעריפים מופחתים. התמורה הברורה הייתה שתיקה ידידותית ומחויכת לנוכח מעשי רוסיה.
מה אומרות השנים הרעות
כדי לעמוד על הדרמטיות של 2022 הבה ניזכר איך התחילו שנות המשבר הגדולות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
1951 נפתחה בסימן מלחמה מפחידה בקוריאה, בין אמריקה לסין. הנשק הגרעיני נכנס לשימוש בברית המועצות של סטאלין ב־1949, ארבע שנים לאחר הירושימה ונגסקי. אבל הרודן הסובייטי של אז היה איש רציונלי הרבה יותר מרודנה הנוכחי של רוסיה. הוא בחן את אויביו, בזהירות, ונסוג כל אימת שנתקל בהתנגדות ממשית. גם נשיא ארה"ב היה שקול. הוא אמנם האיש שהטיל פצצות גרעיניות על יפן, אבל כאשר גנרל אמריקאי רצה להטיל אותן על סין, הוא הדיח אותו.
1963 נפתחה חודשיים לאחר משבר הטילים בקובה, שלא רק הסתיים בכי טוב, אלא גם יצר מנגנון של הידברות בין מעצמות־העל כדי למנוע מלחמה גרעינית.
1974 נפתחה בעיצומו של משבר האנרגיה הגדול ביותר של הזמן המודרני, תוצאת אמברגו הנפט שלאחר מלחמת יום הכיפורים. כלכלת העולם שקעה אל מיתון חריף, שנמשך באופן כזה או אחר כמעט עשר שנים, והטביע את הארצות המתפתחות באוקיינוס של חובות.
1980 התחילה ימים אחדים לאחר פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, שהביאה את הקץ על ה'דטאנט' (הפשרה) ביחסים בין אמריקה לרוסיה. השנה הרת-הגורל ההיא נפתחה חודשיים ופחות לאחר ש"סטודנטים" איראניים תפסו את בניין השגרירות של ארה"ב בטהרן. ארה"ב נחשפה במלוא חולשתה הצבאית והפוליטית, חסרת אונים מול הדיקטטורות. המזל הגדול היה שסין התייצבה אז זמנית לצד המערב, אולי כדי שתוכל יום אחד לאיים על שלומו ועל רווחתו.
2009 התחילה בתוצאות הדרמטיות של מה שהאמריקאים קוראים 'המיתון הגדול' וידוע גם כמשבר הסאב־פריים. זה היה הזמן הגרוע ביותר לכלכלת העולם מאז השפל הגדול של תחילת שנות השלושים. למרבה המזל, 75 השנים שעברו בין השפל למיתון העניקו לארצות הדמוקרטיות סיבה והזדמנות להתכונן. ב-1932 לא היה מה לעשות, חוץ מאשר לנסות למנוע הידרדרות נוספת. לעומת זאת, בסוף 2008 ובתחילת 2009 הסירנות הבהבו כמעט בכל מקום, ועזרה ראשונה, שנייה ושלישית מנעה התמוטטות, גם אם במחיר כבד.
הדיקטטורות קושרות נגד הדמוקרטיות
רשימת השנים הרעות ניתנת כאן במידה של פירוט כדי להטעים את חומרת 12 החודשים האחרונים. אלמנטים של כל אחת מן השנים חברו יחד בשנה אחת:
● מלחמת אוקראינה קירבה את העולם אל עימות גרעיני יותר מאשר בכל זמן אחר, לפחות מאז קובה של 1962.
● המלחמה ליבתה משבר כלכלי גלובלי, שאמנם ניזון מקשיי הקורונה, אבל התרחב במידה המסכנת את חייהם של מיליארדים ואת בריאותם.
● חזית משותפת של הדיקטטורות קמה מול הדמוקרטיות המערביות. האיום הגדול ביותר נשקף מצד התייצבותן של שתי מעצמות־על גרעיניות (רוסיה וסין) מאותו הצד של המתרס, בהשתתפות פעילה ומסורה של ארץ גרעינית נוספת (צפון קוריאה) ושל ארץ תאבת גרעין (איראן). אפשר להוסיף חברות זוטרות יותר, או חשובות פחות, מקובה עד סוריה, מבלרוס עד ונצואלה, מבורמה עד ניקרגואה. ריכוז כזה של כוח ושל פוטנציאל לא נראה מאז ימי השיא של הציר ברלין־טוקיו, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה.
ברקע עומד משבר הדמוקרטיה המערבית. ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה המתנסה בפילוג פנימי מר, באיבה בין מפלגות ומגזרים; לפעמים באובדן דרך, לא רק במובן הפוליטי, אלא גם במובן המוסרי.
מעמיק והולך הספק בעצם יכולתן של הדמוקרטיות להוסיף ולהתקיים, או אפילו במידת העניין של האזרחים לדבוק בהרגלים דמוקרטיים. הדיקטטורות עושות כמיטב יכולתן לנצל את מצב העניינים הזה. לפי שעה הניסיון לא עלה יפה, אבל אין זאת אומרת שהחולשות הפנימיות האלה לא יתפתחו בשנה הנכנסת לכלל בקיעים רחבים.
משבר אוקראינה גילה לנו דברים שלא ידענו, או לפחות הדחקנו. אנחנו חוזרים ומדברים, כמעט מעשה שגרה, על הלקחים שזימנו לנו שנות השלושים של המאה ה-20: חורבן הדמוקרטיה באירופה, ניצחון הטוטליטריות (פשיזם באיטליה, סטליניזם ברוסיה, נאציזם בגרמניה), מיליטריזם, התפשטות טריטוריאלית, בוז לזכויותיהם של עמים קטנים, ניצול חולשותיו של המערב ונכונותו לוויתורים מופלגים תמורת מראית־עין של שלום. הדיקטטורים היטיבו מאוד לנצל את מצב העניינים ההוא. כשהדמוקרטיות התעשתו, והשיבו מלחמה, היה כמעט מאוחר מדי.
התעייפנו מן החזרה על ההשוואות הקלישאיות של הווה עם טראומות העבר: עם ויימאר (הדמוקרטיה הגרמנית קצרת הימים שנכנעה להיטלר), עם הריייכסטג הבוער, עם שריפת הספרים ועם החרמת החנויות, עם חוקי נירנברג, עם בגידת מינכן ("שלום בימינו" החזיק מעמד 11 חודשים). אבל הקלישאות חזרו והציגו את עצמן, במלוא תוקפן, בשנה האחרונה.
למודות לקח, הדמוקרטיות המערביות, בראש ובראשונה ארה"ב, באו לעזרת אוקראינה. כמובן, אלמלא עמד לאוקראינים רצונם להגן על חרויותיהם, הנשק המשוכלל ביותר לא היה עוזר להם. הוא לא עזר לאפגניסטן. מה גדולה הייתה טעותו האופטית והלוגית של ולדימיר פוטין, אשר הניח כי הדרך לקייב תהיה קצרה, מהירה וחסכונית כמו דרכם של הטליבאן לכאבול, והמערב יגיב במשיכת כתפיים.
איומי הנשק הלא קונבציונלי אינם רק מחווה
אוקראינה מילאה את רואיה בהשתאות, בין שזו השתאות של הערצה ובין שהשתאות של טינה. השנה שהתחילה בציפייה להתמוטטותה "בתוך שלושה או ארבעה ימים" (כפי שחזה כמעט כל שירות ביון) הסתיימה בטיסה נועזת של נשיא אוקראינה מן הבונקר שלו בקייב אל מליאת הקונגרס בוושינגטון. מדי החאקי של הקומיקאי שהפך ללוחם העמידו את אמריקה על רגליה.
אבל באותה השעה קשה להשתחרר מן התחושה שזה לא יוכל להימשך לאורך ימים. 100 מיליארד דולר בתוך עשרה חודשים מארה"ב לאוקראינה אינם מתכון ריאלי בשביל העתיד. ואף כי כלכלת רוסיה נאנקת תחת עול הסנקציות, וגוברת תלותה במקורות נשק ותחמושת זרים (איראן וצפון קוריאה), יכולתה להמשיך את המלחמה נראית גדולה בהרבה מזו של אוקראינה.
יתר על כן, איומיה המפורשים של רוסיה להשתמש בנשק לא קונבציונלי אינם יכולים להיחשב רק למחווה רטורית. יש סימנים מובהקים שוולדימיר פוטין מאמין כי יש לרוסיה יתרון מוחץ בקלאסה אחת של נשק, טילים היפר־סוניים, המשייטים אל מטרתם במהירות הגדולה פי חמישה ויותר ממהירות הקול. לא זו בלבד שאין דוגמתם בידי המערב, אלא שאין למערב היכולת ליירטם. כמובן, עצם השימוש בהם נגד מטרות מערביות יניב מלחמה כללית, אבל פרשנים רוסיים הם אלה האומרים שתוצאה כזאת תהיה עדיפה לאין שיעור על השפלה או תבוסה של רוסיה באוקראינה.
בפרוס 2022 הוזהרנו בוודאות כמעט מלאה בידי ארה"ב שרוסיה מתכוונת לצאת למלחמה, אם כי לא ידענו איך היא תיראה. עכשיו אנחנו יודעים איזו דמות יש לה, ומה תוצאותיה המקומיות, האזוריות והגלובליות. אבל איננו יודעים איך תיראה שנתה הבאה של זו שכותב אחד הציע לכנות "מלחמת העולם השנייה וחצי".
אנחנו יכולים בהחלט לטעון שב־2022 הקיץ הקץ על הסדר העולמי אשר קם בעקבות מלחמת העולם הקודמת, והיה מבוסס על כיבוד של ריבונות, לפחות לכאורה. עדיין איננו יודעים את רוב תוצאותיה של ההתמוטטות הזאת, כולל המידה שבה משתתפות אחרות יצטרפו אל חינגת הבוז ללגיטימיות של היחסים הבינלאומיים.
הבה נזכור שהעולם גלש אל מלחמת העולם השנייה לא בן לילה, אלא במשך שנים אחדות של התכחשות גוברת ללגיטימיות של הסדר הקודם.
השנה הנכנסת עומדת ללמד אותנו באיזו מידה הדמוקרטיה המערבית מסוגלת להתגונן הן מפני אויביה והן מפני הלוך הרוח שלה. פסימיות אוחזת אותה, אבל מוטב לקוות שפסימיות לא תניב ייאוש ורפיון.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני
ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר