הרפורמה המשפטית: פשרה היסטורית על פי התהום

בהנדסה של הפוליטיקה, המיקום הוא תמיד יחסי מאוד. שמאל, ימין, מרכז; קיצוני, מתון: מוטב שלא להפקיד את החיפוש אחריהם בידי גוגל, אנחנו עלולים לגלות שהם עברו למקום אחר עוד לפני שהגענו אל היעד. 

● מגעים אינטנסיביים לפשרה בנוגע לרפורמה המשפטית: אלה ההסכמות המסתמנות
● סקר גלובס: אלה השינויים שהציבור רוצה לראות במערכת המשפט 
● הרפורמה המשפטית והבורסה: הציבור הרחב מיהר למכור, המשקיעים המוסדיים בעיקר קנו | ניתוח

קחו למשל את 75 השנה של המערכת הפוליטית בישראל. השמאל הציוני של ימי המדינה הראשונים היה רדיקלי במידה כזאת שיוצאי הפלמ"ח כמעט היו מוכנים להצטרף אל הקומוניסטים במלחמת קוריאה. 20 שנה אחר־כך, אותם האנשים עצמם ישבו בממשלה אחת עם הימין הלאומני.

כללית נדמה לי שאפשר להגיד על השמאל, לטוב ולרע, שהוא התמתן הרבה יותר מן הימין. מפלגת האופוזיציה העיקרית בישראל כיום ומפלגת האופוזיציה העיקרית בכנסת הראשונה לא היו מזהות זו את זו ברחוב. מה שלא כן מנהיגי הימין של אז ושל היום. אז איפה המרכז? הוא בהכרח זז הרחק ימינה. במובן הזה, השמאל כבר התפשר על עמדותיו.

הממשלה של סוף שנות ה־60 נהנתה מאמון הכנסת. נהנתה מאוד. היה לה רוב של 102 מושבים, אולי הגדול ביותר של ממשלה דמוקרטית כלשהי. קראו לסידור ההוא "ממשלת הליכוד הלאומי" (הליכוד עדיין לא קמה). מבקריה קראו לה "ממשלת השיתוק הלאומי", אבל לרוב חבריה לא היה אכפת להיות משותקים. משה דיין חיכה "לטלפון מן הערבים", גולדה מאיר אמרה ש"אין פלסטינים", ויגאל אלון ארגן את הסיפוח הזוחל.

אלה היו ימי הזוהר של הפיוס הלאומי, והם התאפשרו מפני שלא היה צריך להעמיד אותם במבחן. כאשר הגיעה השעה להחליט (יוזמת שלום אמריקאית מעוטת סיכויים), החבילה מיהרה להתפרק. זה עניינן של פשרות, הן נוטות להתקבל בקלות כאשר אין בהן צורך.

לא בבית ספרנו

מאז, פשרות נידונו בפוליטיקה הישראלית בעיקר לצרכים טקטיים. פשרות אסטרטגיות, המצריכות ויתורים מהותיים? לא בבית ספרנו. למען האמת, קשה להיזכר בפשרות אסטרטגיות בין מחנות פוליטיים יריבים ברוב הגדול של הארצות הדמוקרטיות. בשנות ה־70 דיברו באיטליה למשל על "הפשרה ההיסטורית" (Compromesso Storico) שתאחה את הקרעים בין הימין השמרני הדתי לשמאל המרקסיסטי. היא לא התממשה.

ארה"ב נהגה לדבר פעם על הצורך לשוות אופי "דו-מפלגתי" ליוזמות חקיקה מרכזיות. אבל הדו־מפלגתית האחרונה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, זו שכוננה את שיווי זכויות האזרח של השחורים, התרחשה לפני כמעט 60 שנה. היוזמה הגדולה האחרונה, הרחבה דרמטית של ביטוח הבריאות, ב־2010, לא הצליחה לגייס אפילו קול אחד מן האופוזיציה בקונגרס.

הצרפתים נאבקים זה רבע מאה על רפורמה של הפנסיות, עניין חיוני לחלוטין לשלומה של כלכלתם. כל אימת שממשלת ימין או מרכז מנסה לקדם חקיקה כזאת, הרחוב מתפרץ בעווית של התנגדות ושל כעס, כולל בימים האלה ממש: תזכורת על הפילוג הכרוני של החברה הצרפתית ב־230 השנה האחרונות. פשרות אינן מיועדות לצרפתים.

היו עוד מאורעות בולטים בשנים האחרונות, שהבליטו את חוסר היכולת או את חוסר הרצון להתפשר. פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי היא אולי הבולטת ביותר. רוב מקרי הפך את ההיסטוריה הבריטית על ראשה. סקרים מראים שהבריטים מתחרטים. לקח אפשרי: הכרעות מן הסוג הזה אינן צריכות להתקבל כדרך שבוחרים ממשלה, מפני שממשלה אפשר להוריד בבחירות הבאות, אבל אל אירופה לא יהיה אפשר לחזור.

זכויות המיעוט וצורכי הנצח

הפשרה האסטרטגית מתאפשרת כאשר מלוא המערכת הפוליטית מכירה בסכנה הנובעת מהסתמכות על רוב קטן, או זעיר. לא מפני שהרוב אינו קובע. כמובן, שלטון הרוב הוא הכרח בחברה דמוקרטית. אבל סכנה אורבת לנשמתה של הדמוקרטיה אם היא אינה מצליחה ליישב את רצון הרוב עם זכויות המיעוט או אפילו עם צורכי הנצח. פשרה תיתכן כאשר הרוב משתחרר מן הדחף לנצל מציאות פוליטית חולפת, כדי להאריך את שלטונו ולכפות את רצונו.

הייתכן שפוליטיקאים יוותרו על הסיכוי להאריך את שלטונם? קשה להאמין, אבל אפשר לפחות לנסות ולהפציר בהם להתחשב בצורכי הדורות הבאים באמצעות חריגה מצורכי הרגע.

עורכי גלובס פתחו בשבוע שעבר יוזמה ל"פשרה" בעניין הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו. סקר דעת קהל שהזמין גלובס מראה כי 59% מן הציבור אינם רוצים ברפורמה כמות שהיא, ו־30% ממצביעי הימין לא ידעו שהם מצביעים בשבילה. אי הידיעה כשלעצמה אינה גורעת מן הלגיטימיות של הרפורמה, אבל היא נימוק מספיק כדי לעורר מחשבה שנייה על חוכמתה.

חברה ידועת קיטוב צריכה לשקול את התוצאות ארוכות־הטווח של התקטבותה. מיעוט גדול, שצרכיו נדחים מפני ש"הרוב קובע", אומנם עשוי להתרגל לחוסר הרלוונטיות של קיומו הפוליטי ולהתנחם בבבעלות על נדל"ן ובחופשות באיים רחוקים. אבל חלקים שלו עלולים גם לארוז את המזוודות. זה קרה בחברות שמרניות אחרות, שבהן הוזנח בהדרגה קולו של מיעוט ליברלי. למשל בין הלבנים של דרום אפריקה בימי האפרטהייד או ברוסיה של השנה האחרונה.

מעז אולי ייצא עוד מתוק. ההתקרבות אל פי התהום אולי תעודד את השלמת התהליך שבשבילו הוקמה לפני 74 שנה ועדת הכנסת לענייני החוקה, חוק ומשפט: כתיבת החוקה.

החוקה לא נועדה רק להגיד לישראלים איך לבחור את ממשלתם, אלא בראש ובראשונה להזכיר להם ששרירות לבו של הרוב אינה מספיקה לניהול מוצלח של חברה דינמית ופתוחה.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר