נשיא המדינה, יצחק הרצוג / צילום: תמר מצפי
דמיינו שכותבי המהפכה המשפטית שמנסה לשנות את העקרונות החוקתיים של מדינת ישראל, לא היו מהקואליציה. דמיינו שלא היינו בכלל יודעים מה הוא שיוכם הפוליטי, מה צבע עורם, מהיכן הם או הוריהם הגיעו לכאן, אם הם עשירים או עניים, חלק מהמיעוט או מהרוב, סטרייטים או להט"בים, גברים או נשים, יהודים או ערבים.
איך הייתה נראית תוכנית למהפכה משפטית כשזהות הכותבים שלה לא משנה? האם הייתה בה החלטה שהקואליציה היא זאת שתמנה שופטים, שיועצים משפטיים יהפכו משרות אמון, שעילת הסבירות ועליונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שמכוחם בית המשפט מגן על זכויות האדם, יבוטלו?
● "רגע לפני התנגשות": הנשיא הרצוג הציג מתווה פשרה לרפורמה המשפטית
● מתווה הפשרה של הנשיא הרצוג: דילוג מעל מוקשים וכמה סיבות לתקווה | ניצן שפיר, פרשנות
● לוין ורוטמן הציעו לאופוזיציה לקיים מגעים; לפיד: "התנאי ההכרחי לתחילת דיאלוג - עצירה של כל תהליכי החקיקה"
השאלה הזו עומדת ביסוד התאוריה שהופיעה בכתביו של ג'ון רולס, הגורסת כי יסודה של חברה דמוקרטית ליברלית, חברה שאזרחיה חופשיים לחיות בה את חייהם בהגנת החוק, הוא באמנה שנכתבת מאחורי "מסך בערות". במילים אחרות: כללי המשחק נקבעים על עיוור.
גם אם אפשר להצדיק שינויים במערכת המשפט, גם מאחורי מסך הבערות לא ניתן להצדיק את מכלול המהלכים שיובילו את ישראל להיות דומה יותר להונגריה.
אבל צריך להיתמם כדי להניח שהכללים בישראל נכתבו מאחורי מסך בערות. גם ללא המהפכה המתוכננת - הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מכך. היא טרייה יחסית, שברירית, מותקפת, שחלק ממקבלי ההחלטות בה נעדרים תרבות דמוקרטית. יש בה פערים חברתיים עצומים שמאיימים להפוך אותה לאות מתה, היא חלה רק על חלקים מסוימים בארץ המסוכסכת הזו ומכשירה כיבוש של עם אחר, קיימת בה אפליה בחלוקת המשאבים הציבוריים, והיא מתמודדת לא פעם מול אופיה היהודי של המדינה שמאתגר אותה.
טוב להיות בה צעיר, עשיר ובריא - ועדיף גם גבר, אשכנזי ממרכז הארץ. ועדיין, למרות הכול, בית המשפט הוא המקלט האחרון עבור אזרחי המדינה - "המבצר האחרון של זכויות האדם", כפי שהגדיר זאת מנחם בגין.
המנדט מהנשיא לא כולל ויתור על זכויות בסיס של אזרחי המדינה
על חלק מהדברים שנכתבו כאן אפשר להתווכח, אבל כדי לחיות כאן יחד, כללי המשחק צריכים להיכתב תחת מסך בערות ותחת כללים של צדק, הגינות והסכמה רחבה - זו לכל הפחות אמורה להיות שאיפה מובנת מאליה.
אלא שפשרה נעשית בתום-לב ובין צדדים סימטריים למהלך - ולא בין מי שמבקש לעקור את עילת הסבירות רגע לפני שבג"ץ משתמש בה כדי לפסול את כהונתו של העבריין המורשע אריה דרעי; ולא כשמי שמוביל דה-פקטו את הרפורמה נאשם בשלושה כתבי אישום, ויחד עם ממשלתו מנהל מערכה נגד היועצים המשפטיים - שומרי הסף; ולא כאשר תומכים ב"הידברות" אבל ממשיכים לקדם במרץ חקיקה דורסנית ומהירה שמשנה את יסודות המשטר.
חמור מכל: בשעה שאפשר לדון על הגיוון הנדרש במערכת המשפט ועל ייעול ההליכים המשפטיים לטובת אזרחי המדינה, המנדט שקיבל הנשיא וזה שהוענק מטעם העם לחברי הכנסת לא כולל ויתור על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי המדינה.
לפחות עבורי כהומו, ברור שהדמוקרטיה הישראלית לא עוצבה מאחורי מסך בערות. עד 1988 זהותי הייתה בכלל אסורה על-פי חוק. החוק מפלה אותי ואת חבריי בתחומים רבים, וההתקדמות שכן נעשתה היא בזכות פסיקת בתי המשפט - בין היתר גם מכוח הסמכויות שכעת הוגי המהפכה דורשים ליטול ממנו ולהפקיר את זכויותינו לשרירות-ליבם.
הפסיקה מכירה בנו כבני זוג דה-פקטו ומכירה בחלק מהזכויות הניתנות מכוח הכרה בהסכמי חיים משותפים וגירושים, ופתחה דלת לנישואים חד-מיניים במדינה זרה, הורות משותפת ואימוץ, טיפולי הפריה, פונדקאות ועוד שורה ארוכה של זכויות שניתנו מכוחה.
בג"ץ, בצעד אמיץ לשעתו, קיבל בפסק הדין דנילוביץ' את עתירתו של בן זוגו של דייל אל על לקבל הטבה דומה לאלה של זוגות הטרוסקסואליים בהסכם הקיבוצי לכרטיסי טיסה בהנחה בעבור בני ובנות זוגם של דיילים, ובג"ץ הוא שהעניק לבן זוגו של פרופ' עוזי אבן את אותן הזכויות המוענקות לבן זוג ידוע בציבור של איש סגל.
המהפכה קורעת אותנו לגזרים, ולא ההתנגדות לה
כמה אלמנטרי זה נשמע לכם עכשיו? כמה הזויה העובדה שנדרש מאבק משפטי לשם כך? כמה אלמנטרי זה ימשיך להיות כאן גם כשבג"ץ יאבד כוחו? כמה דמוקרטיה תישאר אז?
לא מדובר כאן על מאבק לקדמה - שכן טרנסג'נדרים מופלים מדי יום, וזכויות האדם לא ניתנות כאן על מגש של כסף לאיש - רבים מאזרחי המדינה לא זכאים לכל הזכויות הבסיסיות - אלא על מאבקו של סיזיפוס למנוע מהאבן הגדולה להידרדר מטה ולהמיט חושך על כולנו. המהפכה היא שקורעת אותנו לגזרים, ולא ההתנגדות לה.
החלשת הרשות השופטת היא לא רק בעיה שלי, היא גם שלכם ושלכן. בג"ץ הוא שמנע סגירת עיתון בשנות ה-50, והוא שאיפשר שידורי טלוויזיה בשבת, ביטל את אפליית הנשים בקבלה לקורס טייס, ביטל את הסעיף בחוק השיפוט הצבאי שאיפשר מעצר חייל לארבעה ימים ללא דיון בפני שופט, אסר את אפלייתם של ערבים בקניית קרקע ציבורית ביישוב קהילתי, ביטל את הסדר הכבילה של עובדים זרים בישראל וחייב את מיגון הכיתות בשדרות - נגד עמדת הממשלה. אלה רק מקצת מפסיקות המופת שמשקפות הגנה על כל אדם כאן. בג"ץ פסק גם במקרים "קטנים" יותר, כשרק בחודש שעבר מנע ניתוק מחשמל של אזרחים שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה.
הדמוקרטיה הישראלית מחוררת, בעבור רבים היא נראית ריקה מתוכן גם היום. פשרה או הידברות תחת כל אלה, ובנסיבות האלה, היא פשרה על זכויותינו הבסיסיות כבני אדם, ולא כנתינים של המדינה הזו. לכן יש לדחות אותה, כשם שיש לדחות פשרה על השאלה אם נכון או לא לפתור מחלוקות באלימות, או פשרה על כל יסוד אחר שמקיים אותנו כחברה ולא כג'ונגל.