על הקיטוב שמחלחל עמוק לכל מגרש בישראל / צילום: Shutterstock
"הטור הערב הוא על המצב הרגשי של כולנו, טור אישי, מאוד אישי", כך פתח השבוע העיתונאי אראל סג"ל את טור הדעה הקבוע בתוכניתו בערוץ 14, שבמסגרתו שיתף כי נזרק מהלהקה "נאג' חמאדי" אחרי חברות של 17 שנה. סג"ל טען כי ההחלטה הייתה של סולן הלהקה דרור פויר, לשעבר כתב בגלובס וכיום בידיעות אחרונות, והסביר: "הלהקה מורכבת מחמישה עיתונאים, שתי וערב של דעות מנוגדות. אני הייתי סג"ל הביביסט. דרור ואני אנחנו מכירים 36 שנה, חברי ילדות, ציונות דתית, הוא מפתח תקווה, אני מירושלים, הוא מאור עציון, אני מהרטמן. ילדים טובים רוב הזמן. עם הזמן פויר הלך לקצה השמאל החילוני, גם אני פלרטטתי עם השמאל והחילוניות, אבל אחרי כמה שנים חזרתי הביתה. נשארנו חברים. ידעתי שהחברויות מעל הפוליטיקה".
● אירופה מאמצת את טכנולוגיות התשלום ומתנתקת מהמזומן
● בני הזוג שניסו להעלים מס באמצעות תרומת יאכטה - ונתפסו
● "דבורים, קומפוסט וחנויות סקס": מנכ"ל דיזנגוף סנטר מסביר איך הצליח המוסד המיתולוגי להמציא את עצמו מחדש
החברות הזאת שרדה גם את המחלוקת הפוליטית על ההתנתקות, מחאות 2011 וכל תיקי נתניהו, הסביר סג"ל, אלא שלדבריו ביום רביעי שעבר הודיע פויר כי הוא לא יכול לנגן איתו יותר: "לא מתאים לי לשיר עם מי שבערב אחד קורא לכם ולי טפילים על הרוח (הרוח הגדולה של גולדקונפף ודרעי כנראה) ובערב הבא מגיע לנגן רוקנ'רול", כתב פויר בקבוצת הוואטסאפ של הלהקה. דרור פויר מצדו בחר שלא להגיב לכתבה.
את הקיטוב על רקע פוליטי, שהצליח להרעיד את האדמה תחת יחסים של עשרות שנים, הרגישו בשבוע שעבר גם תושבי קיסריה. היישוב היוקרתי הוא אולי לא בדיוק מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אלא שגם בין שכניו של ראש הממשלה עבר קו שבר, כשהקהילה בו התפצלה לשניים.
זה קרה כשבקבוצת הוואטסאפ המיתולוגית, "הקהילה של קיסריה", התגלע ויכוח פוליטי, שגלש למחוזות שלא היו מקובלים על כל החברים בה. "בבקשה בלי פוליטיקה", כתבה אחת ממנהלות הקבוצה. "זו אינה פוליטיקה. מדובר בהפיכה משטרית", ענתה חברה אחרת בה. "המילה הפיכה כשלעצמה נוקטת עמדה פוליטית", כתבה חברה שלישית.
לאחר דיון ארוך הודיעה אחת התושבות: "נפתחה קבוצה חדשה שנקראת 'חופש הביטוי קיסריה', והיא פתוחה לכל מי שיש לו דעה או אמירה בנוגע לעתידנו". הקבוצה החדשה, כך נכתב, נועדה "לשיח פתוח, סובלני ומכבד" של כל הצדדים על המפה הפוליטית. רבים מחברי הקבוצה המקורית נטשו אותה לחלוטין לטובת החדשה, ואילו אחרים נשארו בה. אך המחלוקת בין תושבי קיסריה לא הסתיימה בגבולות הוואטסאפ. "חלק מאיתנו לא מדברים זה עם זה מאז, כי כל אחד גילה את הדעה של השכן שלו על הרפורמה", אומרת אחת התושבות.
בסקר שערך גלובס ברקע הרפורמה המשפטית, בביצוע מכון Shiluv I2r, העידו 30% מהנשאלים כי השיח משפיע על היחסים בבית, בעבודה או עם חברים בדרכים שונות - 21% מהם דיווחו כי הם חשים מתיחות עקב הוויכוחים הפוליטיים ו־9% ציינו כי הוויכוחים דווקא מקרבים אותם לסביבתם. כל השאר - 70% - העידו שזה לא משפיע עליהם, אבל כמעט מחציתם הסתייגו כשבחרו באפשרות "אני מקפיד.ה לא לדבר עם סביבתי על נושאים שנויים במחלוקת".
"אני מפחדת לומר את דעתי על הרפורמה המשפטית לחברים הכי טובים שלי", מעידה צ' ממרכז הארץ. "אני לא נגד ולא בעד, אני איפשהו באמצע, אבל אין מחנה לאמצע. ברגע שאני מעזה לשאול שאלה, ישר מניחים שאני לא תומכת בעמדה של מי שאני משוחחת איתו, ולא משנה איזה צד זה. כל הצדדים כועסים עליי כי אני לא בצד שלהם, אז אני פשוט מעדיפה לשתוק. קבוצות הווטסאפ שלי סוערות, ואני שותקת, כי אני מפחדת מהתגובות".
"אחד הדברים שאנחנו רואים היום הוא שהעמדות מגדירות את האנשים", אומרת ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי מאוניברסיטת רייכמן. "יש תופעה שבמסגרתה אם אני יודעת מה העמדה שלך בנושא ההפגנה והרפורמה המשפטית, או אם את ימין או שמאל, אז אני יודעת לשייך לך מגוון שלם של תכונות שמגיעות עם זה. כלומר מבחינת הציבור יש תכונות שהולכות עם עמדות".
וזה לא קורה רק כאן. בסקר שהתפרסם בארה"ב ב־2020 למשל עלה כי 38% מהאמריקאים ירגישו אי־נחת אם בניהם או בנותיהם יתחתנו עם בני זוג המחזיקים בעמדה פוליטית מנוגדת. "ואכן", מציין פרופ' אמיר גרינשטיין מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון, שחוקר היבטים של הקיטוב הפוליטי, "נתונים עדכניים מראים ירידה משמעותית בנישואים של זוגות עם רקע פוליטי שונה: בעוד ב־2016 נרשמו 30% כאלה, ב־2020 נרשמו רק 21% - רק 4% הם זוגות של דמוקרטים וליברלים.
"אנחנו יודעים שהרבה מהפילוג הזה נשען על הטיות פסיכולוגיות ועל הבועות שקיימות בתקשורת וברשתות החברתיות, שחושפות אותנו רק לאנשים שחושבים כמונו ומחלישות את ההיכרות עם האנשים בצד האחר".
"אדם הוא עמדה"
ההטיות האלה והפילוג שבה בעקבותיהן מחלחלים עמוק מאוד. בשבוע שעבר עוררה גולשת בשם כרמית סערה בטוויטר כשצייצה "בשש השנים האחרונות אני מעריכה שתרמתי כמה עשרות אלפי שקלים בכסף, מזון יבש וציוד לתינוקות לעמותות מקומיות שונות. רוב התרומה שלי הלכה למזרחים דתיים עניים, מצביעי ש"ס. את חלקם למדתי להכיר אישית. הבוקר התקשר אליי אחד מראשי העמותות וביקש תרומה ספציפית. אמרתי לא. בפעם הראשונה כ אמרתי לא מוחלט. לא שאני יכולה אחר כך, לא שאני יכולה משהו אחר, לא שאני יכולה פחות. פשוט לא. אני לא הולכת לקחת בעלי מקצוע דתיים יותר. אני לא הולכת לקנות בחנויות שלהם ולא לפרנס את העסקים שלהם. לא רוצה לנחם אותם בלוויות ולא לשמוח איתם בשמחות. היה לי כרטיס להופעה של רביטל ויטלזון וביטלתי אותו אתמול בלילה. אין לתאר את תחושת הגועל שלי כרגע. אני איתם סיימתי".
"מעולם לא היינו במצב כל כך נפיץ", אומרת ד"ר מרגלית. "יש פה פילוג שנוצר ממעגל שמזין את עצמו. האמונה של כל צד מייצרת את המשמעות שלו, את הסיבה שלו לקום בבוקר, אז הוא לא יכול לשמוע את הצד השני. לכן הקיטוב כל כך גדול. אנחנו משמרים אותו בצורה לא מודעת כי הוא נותן לכל אחד את המשמעות שלו. לצערי זה בא על חשבוננו כעם. הפילוג מעולם לא היה גדול יותר. לאחר שצבענו את האדם בצבע אחר, מבחינתנו הוא כבר לא אדם, מבחינתנו הוא עמדה. אנשים מעולם לא דיברו בכזאת תדירות על מרי אזרחי".
אלא שהקיטוב הזה הוא לא רק חברתי. הוא לא מסתיים במריבות בין שכנים או בני משפחה. ההשלכות שלו הרבה יותר רחבות ומרחיקות לכת. הן נוגעות לכלכלה, לתרבות, לתעסוקה ולמעשה לכל תחום בחיים של האזרחים במדינה.
"ההשפעה של הקיטוב על הכלכלה, החברה והפוליטיקה היא עמוקה וקשה, ואני חושש שגם ארוכת טווח", מזהיר פרופ' מנואל טרכטנברג. "אחד הדברים הבסיסיים בעקרונות השוק שעל פיהם אנחנו מתנהלים הוא שאתה רואה לפניך שחקנים כלכליים - בנקים, משקיעים, מנהלי פירמות ועוד - ואתה רואה את הרלוונטיות שלהם לשוק כאנשים שמניעים הליכים, אתה לא מתייג אותם לפי זהות אחרת. ברגע שאתה מייחס להם זהות אחרת שנובעת מעמדה פוליטית ומכניס שיקולים זרים לבחירה - אם לקבל מהם שירות למשל - אז אתה פוגע בכלכלה. ברגע שההשתייכות למחנה זה או אחר הופכת לגורם במגרש הכלכלי, התרבותי והחברתי, אז אין ספק שכל המגרשים הללו נפגעים. אצלנו זה כבר קורה".
אחת הדוגמאות לכך נראתה במוצאי שבת לפני שבועיים, כשבעלי בית הקפה "ישראלה" שברחוב טשרניחובסקי בכפר סבא תלו שלט קטן על הדלת שבו ציינו כי הוא יהיה סגור באותו הערב - כי הם יצאו להפגין. כשהגיעו לפתוח אותו בראשון בבוקר נדהמו לגלות שלט תגובה ועליו סמל האגרוף הצהוב על רקע מגן דוד שחור - שמרפרר לטלאי הצהוב - עם הכיתוב "מי שמפגין בירושלים נגד הממשלה לא קונים אצלו".
"ברור שבחברה מקוטבת הכלכלה גם נפגעת כי בסופו של דבר כלכלה זה יחסי מסחר בין אנשים, זה תן וקח, ואם האווירה רעילה אז היחסים הללו נפגעים", אומר פרופ' יוסי שפיגל, חוקר בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ונשיא האגודה הישראלית לכלכלה. "אם הולכים לחנות וחושבים שהמוכר הוא האויב והוא בצד השני, אז או שהקונה לא ירצה למכור לאדם שעמדתו מנוגדת או שהקונה לא ירצה לקנות, והם אפילו ירצו לשים רגליים זה לזה, כדי שהצד השני לא ירוויח. בחברה שבה אנשים מנסים לשים רגליים זה לזה הכלכלה נפגעת מאוד".
"זו שאלה שכבר התמודדו איתה במדינות שונות בעולם", ממשיך שפיגל. "יש הרבה מדינות שהיו במצבים דומים של קיטוב בעם והכלכלה בהן נפגעה: באיטליה נוצר קיטוב בעקבות הבחירות, בצרפת עם החזית הלאומית של פן לעומת תומכי מקרון, באנגליה בגלל הברקזיט וגם בארה"ב במדינות שיש בהן תומכי טראמפ ומתנגדי טראמפ קרו דברים שהשפיעו לרעה על הכלכלה. בכל המקומות האלה הכלכלה נפגעה בגלל שהיחסים הבין־אישיים הפכו לרעילים".
ובכל זאת, משהו כאן שונה, בישראל נדמה שהכול בעצימות יתר. "אנחנו לא ייחודיים ומה שקורה לנו קורה גם במקומות אחרים", אומר שפיגל. "אבל בארץ זה שונה ועוצמתי יותר, כי בחברה הישראלית אנשים מתנהגים זה לזה יותר כמו משפחה גדולה - שכן מוזמן לברית ולבר מצווה ויורדים לבקש ממנו סוכר, והאיש בכספומט שעומד מאחוריך בתור ייעץ לך 'כדאי לך כך או כך'. בארה"ב או בצרפת אף אחד לא מעלה את זה על דעתו. אז כשיש שבר עמוק סביב עניין גדול כל כך כמו הרפורמה המשפטית, העוצמה שלו הרבה יותר גדולה מאשר במדינות אחרות, דווקא בגלל הקרבה".
"קשה לייצר שיח לא מתלהם"
את ההשפעה של הקיטוב על הכלכלה מסביר אורי חפץ הכלכלן האמפירי, במרכז לרציונליות ובמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובביה״ס למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל בשני גורמים עיקריים - אמון וודאות. "הדבר הכי חשוב במערכת הכלכלית שלנו הוא ההון. אנחנו בכלכלה מדברים על סוגי הון שונים, והם כולם תורמים לייצור, לתפוקה, לשגשוג כלכלי. הסוגים המוכרים הם הון פיזי - בניינים, מפעלים, מכונות, מחשבים - והון אנושי - כישורים מקצועית, השכלה, ניסיון, יכולות. יחסית קל למדוד את סוגי ההון האלה. אבל יש סוגי הון חשובים לא פחות, כמו הון חברתי - הסך הכולל של מערכות היחסים שמאפשרות לחברה שלנו לתפקד, ולכן גם לכלכלה שלנו להתקיים ולשגשג. זהות משותפת, נורמות וערכים משותפים ובעיקר אמון מאפשרים לנו לפעול בשיתוף פעולה. הערך הכלכלי של ההון החברתי הוא כנראה עצום, למרות שקשה יותר למדוד אותו.
"העובדה שכולם פה מכירים את כולם, כולם סומכים על כולם ואתה תמיד שתי שיחות טלפון ממי שאתה חייב בשביל להתקדם, ששירת איתך או היה איתך בתיכון - היא גם שיוצרת את הבעיה העמוקה יותר היום. אנחנו חברה קטנה ומגובשת. יש לנו תחושת ביחד, תחושת שייכות, ייעוד, מטרה משותפת, פרויקט משותף. עכשיו בא אירוע שמוריד את רמת האמון בין קבוצות שונות באוכלוסייה, החשדנות גוברת. זה יכול להיות הרסני. מוסדות חברתיים, מוסדות ציבוריים, בטח ובטח מערכת המשפט, לא יכולים לתפקד בלי אמון הציבור. על הקשר בין אמון במוסדות ציבוריים ותוצאות כלכליות יש הרבה מחקר. גם פה קשה למדוד, ובטח שקשה להראות סיבתיות, אבל ההסכמה במקצוע היא שכל הסיפור הזה של אמון הוא מרכיב חשוב במתכון לשגשוג כלכלי.
"דווקא אצלנו בישראל ההיסטוריה המורכבת והמלחמות הרבות הרבה פעמים איחדו אותנו ועזרו לנו ליצור פלא במדבר, גם כלכלי. מה שקורה פה עכשיו נראה כמו תהליך הפוך. אנחנו צריכים לבחור: שמאל או ימין? ישראל הראשונה או השנייה? יהודית או דמוקרטית? ותיזהרי שלא תעני נכון, כי יבטלו אותך. קשה מאוד לייצר פה שיח לא מתלהם, שלא מתייג את בן או בת השיח".
כאמור, לדברי חפץ הדבר השני שמשפיע על הכלכלה הוא הוודאות. "הכלכלה צועדת על ודאות. אם הציבור מפולג, פחות או יותר באמצע, אז כמו שאנחנו לא יודעים לחזות את תוצאות הבחירות, ולפעמים צריך ללכת שוב ושוב לקלפי עד שנדע, כך גם בעצם לא יודעים מה האופק הכלכלי, מה המסגרת המדינית, החוקית, הרגולטורית. לא יודעים לומר אם תהיה המשכיות למדיניות הנוכחית. כדאי להשקיע פה? יציבות בפני עצמה היא לא ערך עליון - יש משטרים יציבים בכל מיני מקומות בעולם שלא היינו רוצים להידמות להם, ואי־יציבות מסוימת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל צריך להיזהר לא לקחת את הטיעון הזה לקיצוניות השנייה. בשנים האחרונות אנחנו בהידרדרות".
עובדים מצופים ליישר קו
ההשפעה של הקיטוב על הכלכלה מקבלת ביטוי גם בשוק העבודה, כשנדמה שמנהלים מצפים שעובדיהם יישרו קו עם דעותיהם. "הגיעו אליי לא מעט אנשים מעולמות ההייטק שסיפרו שהמעסיקים מדברים עם העובדים בשיחות מסדרון על הרפורמה המשפטית, ואומרים להם 'אוי, תראה את המצב, אנחנו הולכים לדיקטטורה' בציפייה שיביעו תמיכה, כי אחרת אין להם מה לעשות שם", מספרת ד"ר מרגלית.
התחושה הזאת פוגשת גם מועמדים בראיונות עבודה, כשאלה מרגישים שעמדותיהם מהוות שיקול בקבלתם. ד', הייטקיסט בן 47, חווה את זה לאחרונה. לאחר שעבר חמישה ראיונות למשרת סמנכ"ל פיתוח באחת מחברות ההייטק בתל אביב, הוא הגיע לראיון אחרון עם מנכ"ל החברה. השניים כבר שוחחו בעבר במסגרת הליך הגיוס, אך בעוד השיחה הקודמת הייתה פורמלית, זו האחרונה נעשתה באווירה ידידותית יותר. באותו הזמן נערכה מתחת לבניין הפגנה על הרפורמה המשפטית. "אני מקווה שההפגנות יצליחו, שזה לא לשווא", אמר המנכ"ל. "הוא לא חשב שיש סיכוי שאני מחזיק בעמדה שונה ממנו, אם אני שם", אומר ד', "זה היה לו ברור מאליו שכולם באותה דעה ואין אפשרות אחרת".
"מעניין במיוחד לבחון את ההשפעה של הקיטוב הפוליטי בהקשר התעסוקתי", אומר פרופ' גרינשטיין. "כאן פועלות מגמות הפוכות: מצד אחד יש רצון עז להגדיל גיוון ארגוני ומצד שני עובדים עשויים להרגיש לא נוח אם עמדתם הפוליטית שונה מעמדת הרוב בארגון או ההנהלה.
"ממחקר ראשוני בתחום ניכר כי עובדים, בעיקר צעירים, מעריכים חברה שמוכנה להיות מעורבת חברתית ואפילו מביעה עמדה בסוגיות מעוררת מחלוקת. התפקיד של ההנהלה היא להיות שקופה לגבי הרציונל שעומד מאחורי העמדה החברתית־פוליטית ולהדגיש שברור להנהלה שיש עובדים שחושבים אחרת וזה לא הופך אותם לפחות מוערכים".
מה זה יעשה למיסוי?
לדברי גרינשטיין, בארה"ב פוגע הקיטוב בקשרים העסקיים. "החל מ־2016, באופן מובהק (כתגובת נגד לעליית טראמפ לשלטון והתנהלותו - אל"ו) ובהמשך לתנועות MeToo ו־Black Lives Matter, חברות ומותגים התחילו להשמיע עמדות בנושאים מעוררי מחלוקת פוליטית וחברתית. מחקר שבודק את ההשפעה של נקיטת עמדה על העסקים שלהם הציג תוצאות מעורבות: בעוד הקמפיין מעורר המחלוקת של נייקי (סביב נושא כריעת הברך במשחקי הפוטבול כאות הזדהות עם תנועת ה־Black Lives Matter - אל"ו) והצהרת התמיכה של מנכ"ל חברת המזון Goya בטראמפ הובילו להצלחה כלכלית, מחקרים אחרים הראו השפעה שלילית של אקטיביזם ניהולי על צרכנים ומשקיעים".
מה זה יכול ללמד אותנו על ישראל ועל מה שעלול לקרות פה?
"ניכר כי חלק מהתהליכים שתוארו בארה"ב מחלחלים לישראל. אנחנו נמצאים כרגע בשיאו של הקיטוב הפוליטי, שמבליט את השונה בין הפלחים המגוונים של החברה הישראלית. ב'עידוד' הרשתות החברתיות נראה כי המגמה הזאת תתחזק ותהפוך למוטיב בולט ומשפיע יותר במערכות יחסים בין חברים, משפחות, אבל גם בעבודה. ועדיין, בנימה חיובית יותר, בניגוד לארה"ב, ישראל היא מדינה הרבה יותר קטנה, שבה קבוצות עם עמדות פוליטיות שונות הן דבר נפוץ והדיונים תמיד ישירים מאוד".
"אם הפילוג יימשך ויעמיק", מוסיף פרופ' חפץ, "אז מלבד העובדה שמדינה שהחברה בה מפולגת היא מקום הרבה פחות אטרקטיבי לחיות בו, ושזה שוחק את ההון החברתי ומגביר את אי־היציבות הפוליטית ואת אי־הוודאות הכלכלית, יש לזה השלכות על מיסוי למשל. אנחנו חושבים על מיסוי פרוגרסיבי כחלוקה מחדש של ההון הכלכלי בצורה שתקטין את אי־השוויון. בעיקרון זה נשמע הוגן, וכשיש סולידריות חברתית אז בעלי ההכנסה הגבוהה יכולים להיות תומכים נלהבים של מיסוי כזה. אבל אם החברה חצויה, אז אותה חלוקה מחדש מתפרשת כהזרמת כספים מקבוצה א' לקבוצה ב', והשאלה היא למה שקבוצה א' תסכים לזה אם קבוצה ב' לא חולקת איתה את הערכים הבסיסיים, הנורמות, הזהויות, ואין בין הקבוצות שיתופי פעולה משמעותיים.
"כולנו רבים על חלוקת העוגה הכלכלית במקום להגדיל אותה. יש דוגמאות משוק העבודה ומתחומים אחרים. אבל השורה התחתונה היא שיש הרבה מה להרוויח משיתופי פעולה בתוך הקבוצה הזאת שקוראים לה החברה הישראלית, ויש הרבה מה להפסיד מחלוקה שלה דה פקטו לתת־חברות שמתחרות זו בזו וחושדות בשיתופי פעולה חוצים מגזרים".