ייצור תרופות / צילום: Shutterstock
ותיקי סקטור הביומד בישראל יודעים לדקלם רשימה של תרופות רבות מכר שנולדו באקדמיה. קופקסון, רביף ואינטרפרון הן רק דוגמה בשורה ארוכה של פיתוחים שהעשירו את המדענים ואת האוניברסיטאות שעמדו מאחוריהם, גם אם מעטות מהתרופות האלה הובאו לשוק על ידי חברות ישראליות. ההצלחות האלה גם בנו את התדמית של ישראל כמדינה שיש בה מדע מרשים וחברות בינלאומיות חייבות לפעול בה.
● המרוץ לשעון הביולוגי שיספר לנו עד כמה מהר הגוף שלנו מזדקן
● מהצל"ש ביום כיפור ועד לראשות ועדת סל התרופות: פרופ' דינה בן יהודה בראיון
● מפעל חיסונים נגד סרטן: התוכנית של ביונטק בירושלים
אבל נדמה שבעשור האחרון קצת יבש מעיין ההצלחות. חברות תרופות גדולות החלו להתעניין בנכסים בשלים יותר, וכך רעיונות החלו להיעלם במעין "עמק מוות" שנפער בין האקדמיה לתעשייה. במקביל, התחרות העולמית גברה ובאוניברסיטאות הגדולות בארה"ב נוצר קשר צמוד בין האקדמיה לתעשייה הרפואית המקומית.
להביא את התעשייה לאקדמיה
חברות המסחור, שאחראיות להוציא את הידע מהאוניברסיטאות לציבור ולשוק, ולקבל תשלום על הידע הזה, ניסו להתגבר על הבעיה בכמה דרכים. תחילה, הן פעלו לגשר על "עמק המוות" על ידי מסחור הטכנולוגיות לחברות סטארט־אפ, בדרך כלל ישראליות. ואכן, מספר הסטארט־אפים המוקמים על בסיס פיתוחים מהאקדמיה גדל.
כמה מהאוניברסיטאות אף הקימו קרנות לתמיכה בסטארט-אפים. במקביל, פותחו על ידי רשות החדשנות, האקדמיה הלאומית למדעים וכן על ידי האוניברסיטאות עצמן תוכניות לקידום מחקר יישומי, שנועדו לאפשר למדע לצאת בשל מהמעבדות.
העשייה בתחום היזמות באוניברסיטאות תוססת ביותר וכוללת מגוון רחב של מיזמים הפועלים במקביל, לעתים בשיתוף פעולה ולעיתים בנפרד אלה מאלה. האוניברסיטאות שותפות בחממות טכנולוגיות, מקימות אקסלרטורים בהשתתפות חברות גדולות ומקימות תוכניות הכשרה ליזמות. זאת בנוסף להקמת מתחמי תעשייה ליד האוניברסיטאות, כמו מתחם גב־ים ומיזם נביוהאוס סמוך לבית החולים הדסה, או קמפוס ההייטק בסמוך לאוניברסיטת בן גוריון.
חברות המסחור עצמן שותפות להכשרת חוקרים בחשיבה יזמית, מעודדות חברות גדולות להקים מרכזי מו"פ בתוך או צמוד לאוניברסיטה, ומקדמות מימון של מחקר יישומי בתוך המעבדות. כך, לדוגמה, חברת יישום של האוניברסיטה העברית ביקשה מחברות בינלאומיות להביא לפתחה בעיות שהן מחפשות עבורן פתרונות מדעיים.
אחת הפניות הייתה מחברת משקאות קלים, שביקשה עזרה בפתרון בעיה באיטום בקבוק. האוניברסיטה פנתה לכל המעבדות הרלוונטיות שיציעו פתרון אפשרי והחברה לבסוף בחרה כמה שנראו לה מעניינים במיוחד. החוקרים הללו כתבו הצעת מחקר מלאה, והחברה בחרה לממן פרויקט מחקר באחת המעבדות. אם אכן יוביל הפרויקט לפתרון הבעיה, החברה תרכוש את הקניין הרוחני מהמעבדה.
קניין רוחני עתידי במקום פטנט קיים
מחקר יישומי שיתופי בין חברות לחוקרים אינו עניין חדש, אבל בעבר הוא לא היה המודל הנפוץ של חברות המסחור. הן העדיפו את המודל שבו מדען כותב פטנט והן ממסחרות אותו. אלא שמעבר לבעיית "עמק המוות", התגלה חוסר התאמה בין צורכי התעשייה לפיתוחי החוקרים. ההנחה של המודל החדש היא שכאשר החוקרים יחשבו קצת יותר כמו החברות, הפיתוחים שלהם מלכתחילה יתאימו יותר לשוק, וממילא עמק המוות יהיה פחות קטלני.
קרן פרימור, מנכ"לית רמות (חברת המסחור של אוניברסיטת תל אביב), מעידה על השינוי: "היום, רוב החוזים נחתמים לא סביב קניין רוחני קיים אלא סביב קניין רוחני עתידי".
תמר רז, מנכ"לית הדסית (חברת המסחור של בית החולים הדסה), מוסיפה: "מתוך 179 סטארט־אפים שהאקדמיה עזרה להקים השנה, 74 מבוססים על פטנטים רשומים, ו־105 מקווים להיעזר בחוקרים כדי לפתח קניין רוחני יחד. זה תמיד היה קיים בחברות המסחור, אבל הדגש על זה גדל".
דוח ITTN (Israel Tech Transfer Network) שהתפרסם לאחרונה מראה עד כמה המודל החדש רלוונטי לסקטור מדעי החיים (ראו גרף). המגמה בולטת, לא במפתיע, גם בחברות המסחור של בתי החולים, שמעמדן הוסדר בתחילת שנות ה־2000. רק 18% מהסטארט־אפים שהקימו נוסדו על בסיס קניין רוחני קיים.
"הרעיון של קניין רוחני עתידי הוא מאוד רלוונטי, למשל, לתחום החם של ביוקונברג'נס", אומרת רז. "רכיב ההנדסה יכול להגיע מכל מיני מקומות ואילו רכיב הביולוגיה לעתים קרובות חייב את האקדמיה. חברות המסחור יכולות לחבר בין גורמים שאפילו לא יודעים שהם צריכים אלה את אלה".
פחות סיפורי הצלחה, יותר פעילות
שיתוף פעולה מסוג אחר, שהיה קיים בעבר אבל מקבל היום טוויסט, הוא מתן שירותי מחקר לחברות. אוניברסיטאות החלו להקים מרכזי מחקר תשתיתיים בתחומים מדעיים חמים, בדרך כלל בתמיכת המדינה, שיכולים לתת שירותי מדע מתקדמים לחברות רבות, לסטארט־אפים וגם לחברות בוגרות יותר.
דוגמאות לכך הן המעבדה לביולוגיה סינתטית באוניברסיטת רייכמן, המרכז ל"איברים על שבב" בבית החולים הדסה, שבו חברות יכולות לנסות תרופות על רקמות חיות מתקדמות, או המרכז להדפסת תלת־ממד באוניברסיטת תל אביב, שמחזיק מדפסות יחידות מסוגן בארץ.
"במקרה כזה, אין לחוקרים בהכרח נגיעה בקניין הרוחני של החברה, אבל האוניברסיטה גם מקבלת תשלום וגם נחשפת למדע המתקדם שנעשה בחברות, ולאופן שבו משתמשים ביכולות של החוקרים שלה בעולם האמיתי", אומרת רז.
"כאשר חברה מגיעה להדפיס במרכז התלת ממד שלנו, נוצר קשר נוסף בין החוקרים לחברות. וממנו יכולים לצמוח עוד סטארט־אפים", מוסיפה פרימור.
דוגמה מוכרת לקשר כזה הם מרכזי המידע של בתי החולים, המציעים לסטארט־אפים להגיע ולבצע מחקר על המידע שנאסף אצלם. קיים כאן גם קשר הפוך: חוקרים מקבלים מידע מהתעשייה. למשל בתחום מדעי החיים, חוקרים יכולים לקבל מידע שחברה אוספת בתוך אפליקציה רפואית או מכשיר רפואי.
"הרעיון היום הוא לא סיפורי הצלחה הנקודתיים (אם כי יש גם כאלה), אלא נפח הפעילות כולה".
השאלה סביב גובה המחיר שנגבה מחברות
בארה"ב, בוגרי אוניברסיטאות שמקימים חברות מצליחות נוטים גם לתרום מהונם חזרה לאוניברסיטאות שגידלו אותם. לכן, נוהגים בחברות המסחור האמריקאיות לומר שכדאי להן להוציא קניין רוחני כמעט בכל מחיר, כי בשלב מסוים ההשקעה תחזור אליהן. בישראל, הבוגרים שתורמים הם עדיין ספורים, והאוניברסיטאות משתדלות כן לעשות מונטיזציה של הרעיונות שיוצאים מהן.
זה עלול לפעמים ליצור מתח מול התעשייה, כפי שמספר גורם מחברה בינלאומית שעובד מול חברות המסחור. "בעיקרון, אנחנו מאוד מרוצים מהתהליך שעובר על החברות. יש יותר פתיחות, מרגישים את זה, אפילו במכון ויצמן שהיה ידוע כמקום קפדן וסגור. האתגרים העיקריים הם המחיר. כאשר מדובר בטכנולוגיות בשלבים מאוד מוקדמים, המחיר שחברות המסחור גובות בארץ הוא גבוה מהמחיר שגובים בעולם, לפעמים אפילו כפול.
"אני חושב שיש בישראל מדע מאוד מתקדם וייחודי, כך שאנחנו חותמים על חלק מהעסקאות גם במחירים האלה, אבל חלק אכן נופלות בגלל המחיר, ובעיקר בין הפער בין המחיר לבין השלב המוקדם בו נמצאת הטכנולוגיה, שלא ברור אם החוקרים באמת מבינים אותו. ולפעמים העסקה יוצאת לפועל, אבל לא מוקמת החברה הכי טובה שיכלה להיות, עם האנשים הכי טובים.
"אתגר נוסף הוא שלפעמים חברות המסחור עצמן עדיין לא מכירות לעומק את כל הטכנולוגיות במוסדות שלהם, ואני ממליץ לחברות שבאמת רוצות את המדע החדש ביותר ליצור גם קשר עצמאי עם המעבדות שמעניינות אותם". בכל זאת, אותו גורם מפרגן לחברות המסחור. "כל שוק המסחור עבר לסטארט־אפים, וסטארט־אפים זה עסק קשה. אבל ההצלחות יכולות להשאיר יותר פעילות בארץ, בהנחה שישראל תישאר פחות או יותר כפי שהיא".
השינוי במסחור הטכנולוגיות משנה בהדרגה גם צורת המחשבה של האוניברסיטה על תפקיד אנשיה. "היום, לפעמים מקבלים קרדיט אקדמי אפילו על פטנטים", אומרת פרימור. "גם ות"ת התחילה להבין את הנושא. בימים אלה נאספים נתונים כדי לראות איך מעצימים את הכיוון הזה, בלי לעוות את המודלים הקיימים של הקרדיט האקדמי והקידום באוניברסיטאות".
שיתוף פעולה עם סיכונים בצדו
היתרונות של חיבור התעשייה למדע בשלבים ראשונים הם רבים. הציבור ייהנה מהמדע מוקדם יותר, ובעולם הרפואה זה כמובן קריטי. האוניברסיטאות יקבלו מקור מימון חשוב. החוקרים יראו את המוצרים שלהם מגיעים לשוק וגם יתוגמלו כלכלית. לסטודנטים יהיו הזדמנויות תעסוקה עתידיות מגוונות.
אבל יש גם חסרונות או לפחות דאגות הנוגעות להשפעת החברות על המדע. החשש המיידי הוא שהתלות של החוקרים בתעשייה תוביל לניגוד אינטרסים בניסויים קליניים. ישנם מנגנונים רבים שנועדו להגן על שקיפות ועצמאות הניסויים הקליניים, כך שלפחות לסוגיה הזאת יש מענה מסוים, אבל ישנה דאגה עתידית אחרת הנוגעת לחופש המדע והגיוון המחשבתי.
אם צורכי השוק יכוונו את המדע, ייתכן שיפוספסו פריצות דרך משמעותיות שהשוק עדיין לא מוכן להן ולא יודע שהוא צריך. ייתכן שקונבנציה מסוימת לגבי השאלה מהו יישום מסחרי ומה אינו מסחרי תחדור לאקדמיה. גיוון צורות חשיבה של מקצועות שונים הוא קריטי לחדשנות אמיתית.
רז מסכימה, אך טוענת שבעבר הנתק היה כל כך גדול, שגם אחרי קירוב בין המדענים לבין החוקרים, עדיין כל צד יכול לשמור על עצמאותו וצורת המחשבה הייחודית לו.
"עד לפני כמה עשורים עוד אמרו, איך אפשר בכלל לעשות מדע טוב אם הוא גם יישומי? אם הוא קשור קשר כלשהו בחברה מסחרית?", אומרת רז. "היום מבינים שהניתוק מהתעשייה גבה מחיר: עבודה רבה נעשתה בכיוונים שהיו לא באמת ישימים, ותוך ניתוק גם בין המעבדות לבין עצמן, שמנע הפריה הדדית. ברפואה במיוחד, המשמעות היא העדר מיצוי הפוטנציאל של המדע לטובת האנושות".
"הכוונה של האוניברסיטאות היא לא לתקתק כסף מהתעשייה, אלא ליצור חברות שתורמות לאקוסיסטם, שיוצרות משרות, שבסופו של דבר מחזקות את כולנו", מוסיפה פרימור.
מה התפקיד המדויק של חברות המסחור בתהליך הזה? הרי חלק גדול ממיזמי החדשנ ות פורצי הדרך והממומנים היטב דווקא אינם כפופים לחברות המסחור.
פרימור מציעה לא להספיד אותן עדיין. "חברות המסחור עדיין מנהלות את היחסים המסחריים בין הגורמים. רק הן יכולות להבין את השפה של כולם וליצור את המסמך שמסדיר את היחסים באופן שמקובל על כולם".