נוטשים את תל אביב, בורחים מירושלים: למה הישראלים מהגרים מהערים הגדולות?

בשנת 2021, יצאו מהעיר תל אביב 2,896 יותר ישראלים מאשר נכנסו אליה, כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). למעשה, רק אם נחשיב את העולים החדשים - מאזן ההגירה של תל אביב מתאזן ל־221 נכנסים חדשים בנטו. לאורך חמש השנים האחרונות תל אביב חווה הגירה שלילית של כ־4,500 איש. אולי האנשים האלה עוברים לטבעת השנייה, כמו גבעתיים, רמת גן וחולון? ייתכן, אך גם אם נסתכל על מחוז תל אביב כולו, נגלה הגירה שלילית של 7,440 נפש.

ומה לגבי ערים אחרות? ההגירה נטו לחיפה גם היא שלילית - ב־2021 יצאו מחיפה 3,532 איש יותר מאשר נכנסו אליה, ובירושלים המצב הכי קיצוני: 10,790 איש עזבו אותה ב־2021 יותר מאשר נכנסו אליה. בכל הערים הללו הגירה של תושבים מחו"ל מוסיפות תושבים, אך גם היא אינה הופכות את המאזן לחיובי. בשורה התחתונה ישראלים, כך נראה, מעדיפים לצאת מהערים הגדולות.

מי כן זוכה להגירה חיובית? נתיבות, למשל, שבמסגרת הסכם גג אישרה בנייה של אלפי יחידות דיור ונתוני ההגירה בהתאם: העיר זכתה להגירה חיובית נטו של 1,332 איש ב־2021. כך גם גני תקווה (909), טירת כרמל (2,128) וקריית ביאליק (1,025). מה משותף להם? שאלו ישובים קטנים יחסית, עם כמה עשרות אלפי אנשים בלבד.

אז מה קורה כשבוחנים את מאזן ההגירה לפי סוג הישוב? כאן מתגלה הדרמה האמיתית: בעוד שבשנת 2021, כ־16 אלף איש הצטרפו ליישובים שהם מועצות מקומיות או מועצות אזוריות, מספר דומה עזבו את הערים המוכרזות. למרות כוח המשיכה הכלכלי של הערים, ישראל חווה דה־אורבניזציה.

בעיה מרכזית: אין מספיק דירות קטנות

"בראייה היסטורית, יש מטוטלת בין נהירה לעיר ואחריה נהירה לכפר", אומרת פרופ' טלי חתוקה, ראש המעבדה לתכנון ועיצוב עירוני, בית הספר לסביבה מדעי כדור הארץ, אוניברסיטת תל אביב. "בכל שלושה עשורים המגמה מתהפכת. בשנות ה־60 וה־70 הייתה מדיניות פיזור אוכלוסייה ותוכנית 'בנה ביתך'. החל משנות ה־80 התחיל תהליך של אורבניזציה מחודשת במערב, שהגיעה אלינו בשנות ה־90. עכשיו אנחנו נמצאים בתהליך יציאה לכפר - זה לא יוצא דופן לישראל, ויש פרדיגמות תכנוניות דומות גם במקומות אחרים בעולם.

"ספציפית בשנים האחרונות, הקורונה יצרה מודלים חדשים של עבודה, ואפשרה לגיטימציה גדולה יותר לעבודה מהבית ולעבודה היברידית. במצב כזה, פחות כדאי לגור בערים הגדולות. גם הקושי הכלכלי בעקבות מחירי הדיור מוסיף לכך, ומרכזי הערים גם פגיעים יותר להתקפות טילים. לעומת זאת, הספר מציע אורח חיים יותר רגוע ושקט, נגישות למשאבי טבע - במרכז רואים את הבניין ממול, בפריפריה רואים את הנוף. וכמובן, באזורי עדיפות לאומית יש הטבות מס.

"יש מדיניות ממשלתית מכוונת של קידום הערים הקטנות בפריפריה הגיאוגרפית. אנשים לא מרגישים שהם נזרקים לאיזה שום מקום כמו בשנות ה־60, אלא עוברים לאותו סוג של 'מגדלים בפארק', רק במקום אחר, או לחילופין יכולים לגור בבית פרטי, מה שלא מתאפשר להם במרכז, הם בעצם מקבלים יותר בהרבה פחות".

יוגב שרביט, מנהל המחלקה הכלכלית בחברת בילד אסטרטגיה, סבור שהיציאה לפריפריה קשורה גם להיצע הדירות: "שורש הבעיה הוא בחוסר התאמה בין הדירות לבין משקי הבית", הוא סבור . "דמיינו זוג צעיר או רווק מאשדוד שמחפש דירה - הוא יחפש דירה קטנה בשכירות, אבל יגלה שבאשדוד בקושי יש דירות חדשות כאלה, והדירות הגדולות הן מעל המחיר שהם מסוגלים לשלם. אז באותו מחיר של דירת שני חדרים באשדוד, אפשר לגור בדירת 3 ו־4 חדרים באשקלון הסמוכה".

אכן, ניתן לראות שהערים הגדולות סובלות מהיצע מועט מאוד של דירות קטנות: בישובים יהודיים עירוניים, לפי הגדרת הלמ"ס, דירות בנות חדר אחד או שניים מהוות 4.7% בלבד ממלאי הדירות שנבנו במהלך שנת 2021. לעומת זאת, דירות ענק בנות 6 חדרים ומעלה הן 11.4% מהבנייה באותה שנה. נראה שמי שמחפש דירות קטנות בלב אזורי התעסוקה מתקשה מאוד למצוא כאלה.

"אפשר לראות תופעה דומה גם בין חיפה והקריות. אם אין דירה מתאימה בעיר, עוברים לישוב הפרברי הסמוך", אומר שרביט. "זה גם מקור הכשל בבנייה המסיבית בפריפריה: המחשבה הייתה למשוך את תושבי המרכז ליישובים החדשים, אבל מה שבפועל קורה זה שהמרכזים של ערי הפריפריה מתרוקנים מצעירים שלא יכולים לקנות או לשכור דירה מתאימה בעיר שלהם". דבר זה דווקא מחליש את הערים הגדולות, ובכך הופך אותן למושכות פחות עבור תושבי המרכז".

ההגירה למחוז יהודה ושומרון - אפסית

מבחינת החלוקה למחוזות, ניתן לראות שמחוז חיפה הוא המוביל בהגירה החיובית נטו ב־2021. זאת למרות התרוקנות של העיר חיפה עצמה. הסיבה העיקרית לכך היא העיר החדשה חריש, שהבנייה המאסיבית בה משכה לא פחות מ־6,518 ישראלים בנטו בשנה זו. אך גם יישובי הקריות כמו מוצקין וביאליק מושכים הגירה חיובית בנטו.

מחוז המרכז גם הוא מושך הגירה בנטו, ובמידה פחותה גם הדרום והצפון. ההגירה למחוז יהודה ושומרון היא אפסית, וב־2021 היגרו ליהודה ושומרון בנטו 74 ישראלים בלבד. זה משקף כישלון במטרה של תנועת ההתנחלות למשוך ישראלים לגור באזור. צמיחת האוכלוסייה, כך נראה, מקורה כמעט בלעדית מגידול טבעי.

עם זאת, יש להתייחס לנתונים אלו בזהירות. שרביט מסייג ש"נתוני הלמ"ס שימושיים, אבל בעייתיים. אין מטריצת הגירה מלאה, אלא רק סיכום. כלומר, אנחנו לא יודעים מאיפה לאיפה אנשים מהגרים, וכמה עוברים בתוך המחוז לעומת כמה מגיעים מבחוץ ועוזבים. אם אדם יוצא ממחוז מסוים ואדם אחר נכנס, זה ייראה לנו בדיוק אותו דבר כמו מצב שבו אין הגירה כלל. לכן, קשה לגזור מכך מסקנות חותכות, וצריך לשפר את הנתונים כך שיאפשרו לנו להבין את תנועות ההגירה העיקריות בישראל. רק כך נוכל להבדיל בין משפרי דיור בתוך אותו האזור, לבין משני דיור שעוברים לאקוסיסטם עירוני אחר לגמרי".

ממינהל התכנון נמסר כי "מדובר בתהליכים חברתיים וכלכליים השלובים יחד, כמו גם שוק העבודה שהשתנה, ההחלטה על ציפוף בערים ועוד גורמים נוספים שהפכו את המרחב הכפרי למבוקש".