תמרון חוקים, שחיקה באמון מוסדות ואף פגיעה בסביבה: הסכנות בערוב חברות בפוליטיקה / צילום: Shutterstock
מה גבול האחריות הפוליטית של חברות? צריך לשים לב לא לבלבל זאת עם אחריות חברתית. הכלכלן היהודי־אמריקאי מילטון פרידמן התייחס להגדרה השנייה במאמר מפורסם שכתב לפני כחצי מאה: "בחברה חופשית יש לחברות אחריות חברתית אחת ואחת בלבד - להשתמש במשאביהן ולהיות מעורבות בפעילויות שנועדו להגדיל את הרווחים שלהן כל עוד הן לא חורגות מחוקי המשחק. כלומר, עוסקות בתחרות חופשית ופתוחה ללא מרמה או הטעיה".
אבל מה לגבי אחריות פוליטית? איזה מחויבות יש לחברות בכל הנוגע למעורבות בתהליכים פוליטיים? אותו חיבור מספק כמה רמזים לחשיבה של פרידמן. ראשית, הוא מבהיר שמנהלים צריכים לנהוג כ"מחוקקים, רשות מבצעת ושופטים" באמצעות שימוש במשאבי החברה "כדי לרסן אינפלציה, לשפר את איכות הסביבה, להילחם בעוני" וכן הלאה. הוא מציין שיש להם "מרכיבים משוכללים חוקתיים, פרלמנטריים ומשפטיים" כדי לשלוט בפונקציות האלה.
שנית, פרידמן הבהיר שחברות, בחיפוש שלהן אחרי רווחים, צריכות "להישאר בתוך כללי המשחק". ההנחה היא שפרידמן חשב לא רק על הכללים הנוגעים ל"מרמה והטעיה" אלא באופן נרחב יותר - הכללים הנוגעים לכיבוד זכויות קניין, כיבוד חוזים והימנעות מהתנהגות מזלזלת כלפי העובדים והלקוחות.
עד כאן, יפה. אבל כל זה מותיר שאלה אחת קריטית ללא מענה: מי קובע את הכללים? או באופן יותר ספציפי, מי מחליט עד כמה כללים רחבים כמו זכויות קניין ותחרות חופשית נוגעים למקרים ספציפיים, כמו הגנה על הסביבה או בטיחות מסילות הברזל? למרות שפרידמן לא ממש אומר זאת באופן מפורש, הוא מרמז על חלוקת עבודה שבה תפקידה של הממשלה הוא לקבוע את הכללים בעוד שחברות עוסקות בהגדלת רווחיהן במסגרת הכללים הקיימים.
כשחברות כותבות את הכללים
אבל לא כך עובדים הדברים, לא היום ואולי לא אי־פעם. במקום זה, אנו מוצאים חברות שקועות עמוק בתהליך קביעת הכללים בכל הרמות. הן תורמות לקמפיינים של נבחרי ציבור, מחזיקות בלוביסטים ועושות מה שביכולתן כדי להשפיע על בחירת שופטים. התוצאה היא מערכת שבה החברות עצמן הן לעיתים קרובות אלו שקובעות את הכללים מלכתחילה. כשחברות כותבות את הכללים, קורים דברים רעים - הן יכולות לתמרן את החוקים כדי לפגוע במתחרותיהן, או להעניק לעצמן הטבות מס או להגדיל את רווחיהן על חשבון בטיחות הציבור ואיכות הסביבה. כך, חברות פרטיות עלולות לשחוק את האמון בממשלה ובתהליך הדמוקרטי.
יהיה זה פשטני לקרוא לחזרה לחלוקת עבודה מחמירה שבה חברות עוסקות בשלהן ומותירות את קביעת הכללים לממשלה. ראשית, מעולם לא היה סידור כזה שאפשר לחזור אליו. שנית, הזכות לעתור כדי לתקן עוולות קיימת בעולם המערבי, והיא ניתנת לאזרחים בתפקידיהם כיזמים ומנהיגי חברות. מה שאנו צריכים הוא משהו יותר עדין מחלוקת עבודה - אנחנו צריכים מערכת עקרונות כדי להוביל ולהעריך את ההשתתפות של חברות בפוליטיקה.
המרכיבים שמגדירים מהי אחריות פוליטית
לאחרונה, מכון ארב מאוניברסיטת מישיגן פרסם סט של עקרונות לאחריות פוליטית של חברות. זה לא הניסיון הראשון לעשות זאת, אבל ניתן לטעון שזה ניסיון יותר מקיף מכל מה שנעשה עד כה. למרות שלא מדובר בתרופת פלא, יש לעקרונות פוטנציאל לתרום באופן משמעותי - גם כדי להבהיר את המשמעות של אחריות פוליטית וגם על ידי קביעת רף לקביעה התנהגות אחראית.
ישנה הגדרה רחבה לפעילויות פוליטיות. היא חורגת מעבר ל"הוצאה פוליטית" מהכיס של חברות, השתתפות בניסוח חוקים ותקנות, תמיכה בעמותות והשתתפות בשיח הציבורי. העקרונות מגדירים ארבעה סטנדרטים להגדרת פעילויות פוליטיות: הסטנדרט בליבן הוא אחריות, המוגדרת כפעילות התואמת כללי משחק לשוק בריא.
זה אומר שיש לחברות אחריות להתחרות על בסיס המחיר והאיכות של מוצריהן, ולא על ידי שינוי חוקים באופן שימנע יתרון ממתחרותיהן. כך, ההשתתפות הפוליטית שלהן לא יכולה לפגוע באחריות שלהן לתחרות בריאה. כמו כן, מצופה מהן לכבד את המדע, חובה שהיא חשובה במיוחד בכל הנוגע לנושאים כמו שינוי האקלים והגבלת החשיפה לכימיקלים מסוכנים.
שלושה סטנדרטים ספציפיים מחייבים
כחלק מהמחויבות הכללית שלהן לאחריות פוליטית, מצופה מהחברות שמסכימות לציית לעקרונות שגיבש מכון ארב, להתחייב לשלושה סטנדרטים ספציפיים נוספים:
לגיטימיות משמעותה שהפעילויות הפוליטיות משקפות את ערכי החברה, ולא את הדעות של מנהל מסוים. זאת, במטרה שיציית לכללים ושלא ילחץ על עובדים, בעלי מניות או בעלי עניין אחרים לנקוט עמדות שאלה לא היו תומכים בהם מרצונם החופשי.
אחר כך מגיעה אחריות, שמשמעותה תיאום הפעילויות הפוליטיות, כולל אלה שנעשו במסגרת איגודי מסחר וצדדים שלישיים נוספים, למחויבות המוצהרת של החברה, למטרותיה ולערכיה. חברה לא צריכה לומר דבר אחר ולתמוך בשקט בדבר אחר.
הסטנדרט האחרון הוא שקיפות, שמשמעותה תקשורת פתוחה לגבי פעילויות פוליטיות בחברות, כולל אספקת מידע לממשלה לפי הצורך על מנת לתמוך בקביעת מדיניות יעילה.
כמובן שאין לעקרונות שגיבשו במכון ארב סמכות כמו של חוקים. אבל הם נועדו לוודא שמתייחסים אליהם כיותר מהכרזה ריקה שניתן לחתום עליה ולשכוח ממנה.