הקולוסיאום ברומא. דברים איומים קרו כאן בימי האימפריה הרומית / צילום: ויקיפדיה
ג'יימס גרדנר הוא מבקר אמנות ותרבות אמריקאי. כתביו הופיעו ב"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" ו"ניו ריפבליק". הוא מחברם של ספרים בנושאי תרבות והיסטוריה
מה צריך כדי להיות מדורג כאחד משבעת פלאי תבל? אנו, בני האדם, אוהבים לערוך רשימות, וזה מה שהניע את ההיסטוריון היווני הרודוטוס במאה החמישית לפנה"ס, ואת המשורר מימי יוון ההלניסטית קאלימאכוס מאה שנה אחר כך, לערוך את הרשימות הראשונות של שבעת פלאי תבל.
● "החטא ועונשו": אחד הטקסטים המרתקים, הקיצוניים והחריפים בספרות המודרנית
● סיפור האהבה בין נסיך לברבור מכושף הפך ליצירת המחול הידועה ביותר בעולם
● איך נראה מבפנים אחד האתרים המרהיבים ביותר באיסטנבול?
למעט הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים, כל פלאי התבל שנכללו ברשימותיהם נהרסו עם הזמן. מה שאיחד את המונומנטים האלה היה שילוב של מאסיביות, הנדסה מעוררת השראה ופשטות אייקונית.
המבנה נגלה לעיני התייר כמו גלויה מושלמת
במשך מאות שנים, הקולוסיאום ברומא נכלל בכל רשימה של שבעת פלאי תבל, והוא מתהדר בשלושת התכונות שצוינו לעיל. לא משנה כמה גדול מצפים שהקולוסיאום יהיה, כשרואים אותו, מתגלה שהוא גדול יותר.
עם הצורה המעוגלת שלו, זהו אחד המבנים הראשונים שמדהימים את כל מי שמגיע לרומא, והוא מעניק את אחד התענוגות הכי גדולים לתייר המודרני: להיות במרחק נגיעה למה שלפני כן הכרנו, כל חיינו, רק בתיווך של דימויים ומילים.
כשרואים אותו מרחוק, לאורך וויה דיי פורי אימפריאלי, רחוב שנסלל בשנות ה־30 על ידי מוסוליני, הקולוסיאום נגלה כמו גלויה מושלמת.
זו הדרך היחידה בה רואים אותו בשלמותו, לפני שנכנסים לאתר. אבל יש גם דרך נוספת. לפני כמה שנים התעוררתי עם שחר כדי לבקר בפסגת אסקווילינו, אחת משבעת הגבעות של רומא, במקום שהיו בו הריסות יפהפיות ומוזנחות ומוכר כמקדש של מינרווה.
המקדש עומד בוויה ג'יוליטי, לא רחוק ממגרשי הגרוטאות של תחנת טרמיני, התחנה המרכזית של הרכבות ברומא. כיום רוב גבעת אסקווילינו אינה חלק מהמסלול התיירותי, אבל יש לה את הקסם שלה. מהמקדש בגני לוקולוס עוברים דרך פיאצה ויטוריו לגני מקנאס אשר במורדות הנמוכים של אסקווילינו, ושם נמצאים שרידי מרחצאות טיטוס.
בנקודה זו, כשהתחלתי לרדת במורד הדרומי התלול של האסקווילינו, היכן שנמצאת גבעת אופיוס, ראיתי מרחוק הבזק של שיש, או אם לדייק, טרוורטין.
לא חשבתי על זה הרבה, כי רומא מלאה במבנים המשלבים שיש, רובם מהמאות ה־19 וה־20. אלא שככל שהמשכתי, הקטע הזה של האבן הבהירה, שהתברר כשורה של עמודים, החל להיפרש הצידה, עד שהיה בגודל עצום, כמעט מפלצתי.
לרגע היה נראה שהוא בגובה קומה אחת. רק כשהמשכתי לרדת, נוספו למבנה עוד ועוד קומות מתחת לשורת העמודים, עד שהאינטואיציה שלי קיבלה אישור: אני עומד מעל הקולוסיאום. אני מסתכל מלמטה, לתוכו, מגובה אולימפי שכמעט מקביל לפסגתו. כעת היה לי מבט חדש לגמרי על הקולוסיאום.
המבנה נראה בדיוק כמו בימים עברו
דברים איומים קרו בקולוסיאום בימים עברו, משחיטת גלדיאטורים ועד רדיפת הנוצרים המוקדמים. זה לא גורע מהעובדה שהמקום הזה מסמל גם הרבה ממה שהיה טוב במדינה הרומית.
המיקום, הצורה והגודל של הקולוסיאום, שנבנה על ידי הקיסר הרומי מהשושלת הפלאבית אספסיאנוס ועל ידי בניו ויורשיו, טיטוס ודומיטיאנוס, בין 70 ל־80 אחרי הספירה, היו בעלי חשיבות. הם הדהדו את הגדולה והעוצמה של הקיסרים שעמדו מאחורי הקמת המבנה.
המבנה התנשא מעל אגם מלאכותי שהקיסר שקדם להם, נרון, הורה לבנות סמוך למגורים הפרטיים שלו, "הדומוס אוראה" הנודע לשמצה. כדי לבנות את מעונו, נרון השתלט על מגרש במרכז העיר בגודל שני שליש מסנטרל פארק. חוץ מהאגם, הוא יצר גם פסל ברונזה עצום בדמותו, "הקולוסוס של נירון", ששימש מקור השראה לשמו של הקולוסיאום.
בבניית הקולוסיאום, המוכר גם כאמפיתיאטרון הפלאביני, החזיר אספסיאנוס לתושבי רומא את מה שנרון לקח מהם. בתהליך הזה, סמל ההגזמה האוטוקרטית, תחת אחרוני הקיסרים בשושלת היוליו־קלאודית, הפך לאנדרטה לרומא עצמה, שנבנתה על ידי השושלת החדשה.
מבחינת הגודל, יופי הפרטים האדריכליים ומצב השימור, אף אחד מ־250 אמפיתיאטראות האחרים של האימפריה לא יכול להשתוות לקולוסיאום. למרות שבמשך מאות שנים הוא נבזז; אפילו לאחר ששימש גם כמבצר וגם ככנסייה; גם אחרי שכמעט חצי ממנו קרס בעקבות סדרת רעידות אדמה (ותוקן ברובו על ידי הארכיטקטים האיטלקיים רפאלה סטרן ואז ג'וזפה וולאדייה בתחילת המאה ה־19) - הקולוסיאום עדיין נראה למבקרים בני זמננו במידה רבה כמו שנראה לאבות אבותיהם.
הקולוסיאום הוא גם הבניין הגבוה ביותר ששרד מהעולם העתיק: כמעט 50 מטר. המבנה הוא בערך בגובה של גורד שחקים מוקדם, משהו שלא שמים לב אליו בגלל הצורה האליפטית שלו, בין 155 ו־187 מטר.
המבנה מאוזן באופן מושלם
למרות שלקולוסיאום היה תפקיד כמעבר הולכי רגל, לא פחות ממדיסון סקוור גרדן, החלק החיצוני שלו מעודן ביותר: שלוש ארקדות (מעברים מקורים) מונחות זו על גבי זו, והן עולות מעמודים, לפני שהם מסתיימים בפסגה בצורת קיר, המשלב חצאי עמודים (פילסטרים) שקועים.
הקולוסיאום יכול היה להיות מבנה מעיק ושתלטני, אבל הוא לא. הוא יכול היה לעורר בלב המבקרים עצבים ואי נוחות, אבל הוא לא. הוא מאוזן באופן מושלם והחלטי.
המבנה משרה תחושה מאוזנת, כל כך רומאית במעשיות המרוסנת שלה, שהוא חוזה את הרציונליזם והפונקציונליזם של האדריכלות המודרנית. בארה"ב, למשל, רק לעתים רחוקות משקיעים בחזון אדריכלי של מגרשי הספורט. ולגבי המקבילה המודרנית של הקולוסיאום, מדיסון סקוור גרדן בניו יורק? כמה שנגיד פחות, יותר טוב.