הסכם ממון כתעודת ביטוח גם נגד היורשים / צילום: Shutterstock
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
אלמן ואב לילדים נישא בשנית, כשנתיים לאחר לכתה של אשתו, והפעם לאחייניתה בת ה-44, הצעירה ממנו בשנים רבות. האלמן חי במשק שהיה בבעלותו ובבעלות אשתו המנוחה, ואשתו החדשה הצטרפה אליו. אולם כחודש לפני הנישואים אשתו החדשה רכשה דירה גם עבור עצמה. האישה לקחה הלוואה מובטחת במשכנתה, כשהבעל וילדיו מנישואיו הראשונים משמשים כערבים עבורה, ולאורך השנים השכירה את הדירה והפקידה את כספי השכירות בחשבון הבנק המשותף שניהלה עם הבעל.
● התיק המשפטי שבו המנוח היה הזוכה האמיתי
● הבת קבעה שאמה לא כשירה ולקחה את כספה, האם תבעה. מה קבע בית המשפט?
● דירה ללא תנאים: האם הורתה לבנותיה שלא למכור את הדירה, אך להן היו תוכניות אחרות
בני הזוג חיו באושר במשך 32 שנה, אז הלך הבעל לעולמו. במהלך חייהם המשותפים בני הזוג לא ערכו הסכם ממון, מאחר שנתנו זה בזו אמון הדדי, והיו בטוחים שלא יגיעו לעולם למצב של סכסוך על רכוש ביניהם.
עם זאת, הם לא הביאו בחשבון את האפשרות שעם מות אחד מבני הזוג, יורשיו נכנסים בנעליו ויכולים להגיש בשמו תביעה נגד בן הזוג הנותר.
דווקא העובדה שבני הזוג ניהלו חיים הרמוניים לאורך כל השנים משמשת לרעתם במקרה כזה, משום שלא ניתן לומר שלבן הזוג שנפטר הייתה הזדמנות או סיבה לתבוע זכויות ברכוש שנטען שהוא משותף לפני מותו.
ילדיו של הבעל מנישואיו הראשונים טענו כי הם זכאים לרבע מהזכויות בדירה שרכשה האישה בסמוך לנישואיה לאביהם, מאחר שעל אף הרישום, מדובר בדירה משותפת. לטענתם, הדירה נרשמה על שמה של האישה בלבד רק מטעמים בירוקרטיים, מאחר שנרכשה מדיור ציבורי, והבעל, כמי שהחזיק במשק, היה פסול לקבל זכויות רשומות בה.
כתמיכה לתביעתם הם טענו כי האב שילם עבור הדירה מחשבון הבנק שלו, כי הוא שימש כערב למשכנתה, וכי כספי השכירות שימשו את שני בני הזוג. כמו כן טענו הילדים כי הבעל שיתף את האישה במשק שהיה בבעלותו טרם נישואיו לה, ולכן אך הוגן הוא שיהיה שותף ברכוש השייך לה.
לא נקט צעד שיבטיח זכויות בדירה
האישה טענה מנגד כי היה ברור לה ולבעלה המנוח שהדירה נרכשה עבורה בלבד, כדי שתשמש לה כמשענת ביטחון כלכלי, במיוחד לאור העובדה שהבעל היה בעל רכוש משלו.
ארבע שנים לפני מותו הבעל ביצע שתי פעולות המלוות בייעוץ משפטי: הוא העביר את זכויותיו במשק שבבעלותו לאחד מנכדיו, תוך הבטחת זכות מגורים במשק לו ולאישה עד שארית חייהם, וכן ערך צוואה בנוגע ליתרת רכושו. מדובר בצוואה מפורטת מאוד, שבה התייחס הבעל באופן ספציפי לפרטי רכוש רבים, חלקם בעלי שווי כספי נמוך כגון קלנועית ואוסף הבולים שלו, אולם לא התייחס אף במילה לדירה הרשומה על שם האישה.
בית המשפט קיבל את הטענה כי היעדר אזכור של הדירה בצוואת הבעל, על אף הפירוט הרב הכלול בה, מצביע על גמירות-דעת של הבעל כי פריט רכוש זה אינו שייך לו, והוא אינו צריך לתת הוראות בנוגע להורשתו.
כמו כן, בית המשפט הצביע על העובדה שהבעל לא מצא לנכון לנקוט כל צעד אחר שיבטיח עבורו זכויות בדירה לאורך 32 שנה, למרות שהיה אדם משכיל, ששימש כמזכיר המושב והתמצא בנושא רישום מקרקעין והצורך בהסכמים בכתב לגביהם.
בשורה התחתונה, במקרה זה בית המשפט דחה את תביעת הילדים, אך לא נחסכה עוגמת-הנפש הכרוכה בניהול משפט מכוער במשך ארבע וחצי שנים, כשהאישה בעשור התשיעי לחייה, וה"ילדים" בעצמם בעשור השמיני לחייהם.
מעבר למחיר הכלכלי, אין צורך לומר להסביר גם את מחיר היחסים המשפחתיים שמשלמת משפחה כזו, כשבתחילת הדרך הילדים עוד שימשו מרצונם הטוב כערבים עבור האישה, וארבעה עשורים לאחר מכן מצאו עצמם מתקוטטים בבית המשפט.
עריכת הסכם ממון מסודר בין בני הזוג במקרים כאלה יכולה למנוע מלכתחילה את ההידרדרות למאבק.