חואקין פיניקס בסרט ''היא''. בדידות דיגטלית / צילום: צילום מסך
זה עבר כאש בשדה קוצים: סטודנטים ומרצים כותבים מאמרים אקדמיים בסיוע הבינה המלאכותית; אנשים בודדים, המתקשים במגע חברתי, מוצאים לעצמם חברה או חבר דיגיטלי, המגלה אכפתיות ודאגה; חואן פניקס בסרט "היא" (Her) אפילו מתאהב בחברה הדיגיטלית שלו שהופכת למאהבת קנאית חסרת פשרות.
● מה הקשר בין מלחמת העולם השנייה לאולפני פיקסאר? | סרנדיפיטי
● מה קרה כשיצאתי להגשים חלום שילדה בת 16 ראתה בטיקטוק | קניתי
● 25 שנה ל"מופע של טרומן": כולנו בפעמון הזכוכית | רעיון
הבינה המלאכותית כבר פה ובקרוב תהפוך לשגרת חיים. כשניסע במכונית אוטונומית המחשב ייטול מן הנהג את המעמד שלו כמקבל החלטות. הוא יפסיק להיות היצור התבוני, האדם האוטונומי. גם כשנדליק טלוויזיה כדי לשמוע חדשות - מי יקדם את פנינו אם לא מגישות ומגישי חדשות דיגיטליים.
גם אם החזון הזה נשמע לכם כנבואה דיסטופית קיצונית, ברור כי כבר חצינו מזמן את הגבול המפריד בין האדם למכונה. אין ספק כי אנו שרויים ב"עולם חדש אמיץ" הנוטל מאיתנו מידה כזו או אחרת של רצון חופשי. מה שהיה פעם תוצר של סרטי מדע דמיוניים או של רומנים עתידיניים נוסח אלדוס האקסלי, הפך למציאות כמעט בנאלית.
מהי אם כן, אותה מכונת פלא - הבינה המלאכותית - ומדוע היא מייצרת תגובה רגשית כה עזה? מדוע אנו מגיבים אליה בתערובת מורכבת של התלהבות ואימה?
מכונות הבינה המלאכותית מדמות את פעולות המוח האנושי אך אינן מסתפקות רק בעיבוד של נתונים קוגניטיביים - הן מסוגלות גם לפתח עמדות רגשיות. יכולתן של המכונות להתנהג באופן רגשי ולדמות בצורה אמינה תקשורת שיש בה אלמנטים אנושיים של שמחה, אהבה ועוד מושכת את המשתמש ומאיימת עליו בו זמנית. האיום נובע מן העובדה כי מכונות אלה עשויות להפקיע מן האדם את הבלעדיות שהייתה לו עד כה, כיצור המסוגל לקבל החלטות דינמיות, פרי הרגש, האינטואיציה והדמיון.
כאן אנו מגיעים אל לב הדילמה שהבינה המלאכותית מביאה איתה אל העולם. ראשית, מדובר בוויתור האדם על הייחודיות ועל הבלעדיות שהיו לו בעבר מול עולם המכונות הישן. שנית, קיימת חרדה מפני אובדן גבולות, שפירושה הוויתור על החלוקה הבינארית של העולם לאמיתי ולמדומה, לטבעי ולמלאכותי. במציאות החדשה אנו הופכים ליצורים קיברנטיים שהגבולות האלה אינם מוכרים להם.
בהיעדר גבולות, מה שנכנס לתוך הוואקום הוא מבוכה קיומית וכאוס צבעוני. הכאוס הוא תוצאה בלתי נמנעת של הקושי לקבל החלטות אוטונומיות ולבחור באופן עצמאי בין ברירות חיים שונות. מעתה כל בחירה שנבצע עשויה להתגלות בדיעבד כפרי של מניפולציה אלגוריתמית, שמישהו בתוך המחשב שתל במוחנו. עלינו להתרגל אם כן לחיים בעולם פילוסופי, אסתטי ומוסרי, שההבחנות בו הן עמומות.
ברמה הפילוסופית אי־הוודאות הדיגיטלית, שבה אנו שרויים, מהדהדת אלמנטים מרכזיים בעולם הפוסט־מודרני. שניים מרכזיים באים כאן לידי ביטוי: פירוק האמת (אי־ההבחנה בין אמת לשקר) ופירוק הסובייקט האוטונומי. כעת החלטות הסובייקט הן פרי השיתוף בין עצמיותו הישנה ומערכות מידע "מאגיות" חדשות, המתמזגות עם תודעתו האנושית.
מציאות עמומה ומסתורית זו מקרינה באופן חזק על המשתמש: האחרון מוצא עצמו שבוי בתוך עולם דיגיטלי מאגי, היוצר תחושה כפולה - הן של היקסמות והן של בעתה.
במסתו הידועה על "האלביתי" (1919) מגדיר פרויד את האלביתי כהתמכרות המשתמש להתנסות שבה הביתי, המוכר והאינטימי הופך לפתע לזר ולמבעית. כאילו מאחורי המוכר מתגלה גם החלק המודחק, המוכחש, המאיים שבו. דומה כי אחת ההגדרות של הבינה המלאכותית בימינו היא הצורך לחיות בתוך סביבות של "האלביתי" ולהתגבר עליהן.
מקורות האימה נעוצים בעולם שלא מסוגל כבר להבחין בין הזיה למציאות. כשהדבר קורה, אנו מאבדים את תחושת האוריינטציה מול העולם: הכול נראה אפשרי ומופרך כאחד. במחוזות האלביתי אנו נשאבים למצבים מאגיים של חוסר שליטה. הסימביוזה שנוצרת בין הגוף האנושי "החם" לבין הישות המופשטת והקרה של המכונה המתמטית יכולה, במצבים קיצוניים, לדמות גם את תחושת המוות.
"האם זה טוב, האם זה רע" - אנו שואלים והתשובה כבר מסתמנת מאליה: "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה". העתיד הקרוב יראה אם גילינו מחוזות חדשים של דמיון ותבונה, או שמא אנו דוהרים קדימה אל הגדרה חדשה, מעוררת תהייה, של האדם.