מוחמד בן סלמאן / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin
יש משהו כמעט קלישאי בדחף להושיב פוליטיקאי, או להשכיב אותו, על ספת הפסיכיאטר, כדי לנסות ולפענח את מניעיו; לשאול את השאלות האלמנטריות על הטראומות של ילדותו, על החוויות המכוננות של בחרותו, על יחסיו עם אב דומיננטי; על הכוח שהופקד בידיו בבת אחת; על התוצאות הנפשיות של כישלונותיו.
● דיווח: ארה"ב וסעודיה הגיעו לשורת הסכמות בנוגע לנורמליזציה עם ישראל
● האינטרס הסעודי: האם ישראל בדרך להסכם שלום היסטורי ומי המרוויחים? | ניתוח
● זולה יותר מדובאי: שלוש עובדות שכדאי לדעת על הממלכה הסעודית
● אנרגיה, ביטחון והייטק: פוטנציאל הקשר עם סעודיה
השאלות האלה יכלו להישאל כמעט על כל מנהיג פוליטי, והן כשלעצמן אינן מבטאות שום פתולוגיה. מובן מאליו שהמנהיג הוא תבנית נוף ילדותו, והביוגרפיה האישית שלו כרוכה בביוגרפיה הפוליטית. הפתולוגיה נובעת כמובן מן התשובות, והיא מתחזקת כאשר על הפרק עומדת הקריירה של איש צעיר, בן 37 בסך הכול, המחזיק בכף ידו את אחת הארצות המבטיחות והלא־מקיימות ביותר של זמננו.
מוחמד בן סלמאן בן עבדלעזיז בן עבד א־רחמן א־סעוד (מב"ס) יהיה עוד מעט, אולי אפילו עוד מעט קט, מלך ערב הסעודית. לאביו המלך סלמאן ימלאו בקרוב 88 שנה. קודמו מת בגיל 90, אבל קודמי־קודמיהם בדרך כלל לא חצו את ה־80. כאשר יונח הכתר על ראשו, הוא יהיה צעיר מלכי סעודיה, ועם תוחלת החיים הממוצעת של בית סעוד מותר להניח שיזומנו לו איזה 40 או אפילו 50 שנה.
מב"ס לא רצה להיות "ראשון בין שווים"
ביום שבו יעלה על כס המלוכה תשתנה לא רק זהות המלך, אלא ישתנה מעיקרו המשטר הפוליטי. מאז ייסודה, לפני 90 שנה, וביתר שאת מאז מות מייסדה, המלך עבדלעזיז, ערב הסעודית הייתה אוליגרכיה, מעולם לא הייתה דיקטטורה של איש יחיד. מלכיה היו "ראשונים בין שווים", לפעמים ראשונים מאוד, אבל תמיד משתפים ומתייעצים. חוג המשתתפים היה תמיד קטן, לפעמים קטן מאוד.
עד לפני 60 שנה השתתפו בו לא רק נסיכי בית סעוד אלא גם העולמא, חכמי הדת הסוניים. אחר כך החוג הצטמצם לבני המשפחה המורחבת, ועמד בערך על 2,000. תמיד היה צורך כלשהו להאזין, להתפשר, להתחשב, להתקדם בזהירות.
זה בדיוק מה שמב"ס חשב לאבן ריחיים על צווארה של הממלכה. מן היום הראשון של מלכות אביו, מב"ס חתר לסיים אחת ולתמיד את הממשלה באמצעות הסכמה רחבה. הוא עשה כן באמצעי היחיד הידוע לו, אולי היחיד הנתון לו: הפחדה שיטתית של כל יריב אמיתי ומדומה, גדול או קטן. הוא עשה כן מן היום הראשון, ב־2015, עוד לפני שאבא הדיח שני יורשי־עצר בזה אחר זה, והפקיד את הירושה בידיו.
זו הייתה הפעם הראשונה מאז ומעולם שאחד מבני המייסד החליט להוריש את הכתר לבנו. לפני שמת, עבדלעזיז השביע את שני בניו הבכורים, סעוד ופייצל, להוריש את כתריהם בבוא היום לאחיהם, לא לבניהם. מאז, כל אימת שמלך מת, בניו היו מוותרים מייד על זכותם לרשת אותו, והמשפחה הייתה מאשרת את הירושה לנסיך הכתר שמינה המלך המנוח. הסידור הזה נעשה מסורת. ההנחה הייתה שהמסורת תוסיף להתקיים מפני שמלכי ערב הסעודית היו לוליינים, שהתהלכו על חבל דק, מתוח על פני תהום עמוקה ומסולעת.
האבא דווקא היה לוליין
האוליגרכיה הייתה תוצאה של מסורת, שהתחילה הרבה לפני ערב הסעודית. היא הייתה אופיינית לחברה שבטית. היא התקשתה יותר ויותר להתיישב עם צרכיה של מדינה מודרנית.
מעניין שהמלך סלמאן, אבי מב"ס, הוא בעל ותק מיוחד בלוליינות. הוא היה מושל מחוז ריאד במשך כמעט 40 שנה, ובתור שכזה התוודע אינטימית אל מורכבותה של החברה השבטית. משימתו הייתה לגשר על אי־הסכמות ולהתחשב בניגוד אינטרסים. הוא היה שומר החרסינה; בנו מנפץ אותה לרסיסים.
אין זאת אומרת שאין הוא מוכן להאזין לעצות. שניים מן הביוגרפים המערביים שלו, ברדלי הופ וג'סטין שק, כותבים כי זמן קצר לאחר שאביו ירש את הכתר, מב"ס "אסף את יועציו החדשים, שלאחדים מהם לא היה כל ניסיון בממשלה, ועודד אותם להתווכח אתו אל תוך הלילה על ענייני מדיניות".
אבל מול זה, הם מספרים על קוצר רוחו. "הוא דיבר במפח־נפש גובר על צעירי הממלכה. 'אנחנו אלה היכולים לעצב את עתידו של דורנו. אם אין אנחנו לנו, מי לנו?'".
"מדינה מנודה" היא כבר לא תהיה
בשנות שלטונו דה־פאקטו, מב"ס עשה שורה של שגיאות מונומנטליות. כל אחת מהן הייתה מורידה נסיך אחר זולתו מן השלטון.
הוא סיבך את סעודיה במלחמת שווא בתימן, שנועדה להסתיים במהירות ולכונן הגמוניה סעודית בחצי האי ערב, אבל הצליחה רק להפגין את חולשתה הצבאית והמוסרית, והסתיימה בלא־כלום; הוא התייצב בעמדת עימות חזיתית מול איראן, בתימן ובמפרץ, והיה אנוס להתקפל; הוא זיגזג בענייני נפט, נקלע לעימות עם הרוסים, ואחר כך כונן חזית משותפת איתם, לרעת המערב.
וכמובן, שגיאת השגיאות, לפחות במובן של יחסי ציבור, הייתה רציחתו המזעזעת של העיתונאי הגולה, מבקר המשטר, ג'מאל חאשוקג'י, בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב־2018. אי־אמון כללי עורר נסיונו של מב״ס להטיל את האשמה על סוכני מודיעין פורקי עול. ה־CIA הטיל עליו את האחריות חד־משמעית.
אבל ארה"ב והדמוקרטיות המערביות יכלו לכל היותר לעקם חוטם ולחרוק שיניים. ג'ו ביידן הבטיח בזמן מסע הבחירות שלו ב־2020 להתייחס אל ערב הסעודית כאל "מדינה מנודה".
בסופו של דבר, בשנה השנייה של נשיאותו, ביולי 2022, הוא נאלץ לעלות לרגל אל ריאד, ולחכך מרפקים עם מב"ס. הנסיך נהג בו צינה גלויה. ביקור ביידן העניק ליורש העצר את ההזדמנות להתעלם במפגיע מבקשת ארה״ב לשינוי עמדה בעניין מחירי נפט, ולגלות ששה חודשים אחר כך חיבה פומבית יוצאת מגדר הרגיל כלפי שי ג'ינפינג, רודן סין, יריב מר של ארה"ב.
רודנים פשוט אוהבים רודנים
ארה"ב מוטרדת מאוד לא מן החיבה כשלעצמה, אלא ממה שמשתמע ממנה. אין צורך באינטואיציות מעמיקות כדי לדעת שרודנים מרגישים הרבה יותר טוב בחברת רודנים אחרים. לא פעם נדמה שמב"ס מתבונן בשי הסיני ומחקה אותו.
שי עלה לשלטון ארבע שנים לפני מב"ס, והתחיל מייד טיהורים חסרי תקדים של האישים הבולטים ביותר בכל תחומי הפעילות הפוליטית והכלכלית. האנשים החזקים ביותר, מועמדים טבעיים לירושה, הועמדו למשפט על שחיתות, הושלכו לכלא לשנים, אחדים הוצאו להורג. שי הציב יעדים דרמטיים לסין, בגבולות של שנים אחדות או של שניים־שלושה עשורים, והפגין נכונות להשיג אותם בכל האמצעים. הוא פתח פולחן אישיות שלא נראה כמותו מאז ימי מאו צה טונג. הוא חנק כל ניצן של התנגדות או של מחשבה עצמאית.
כמעט אין פלא שהשניים מצאו מסילות זה אל לבו של זה. ארה"ב התחילה לחשוד בשיתוף הפעולה הגרעיני בין סעודיה לסין עוד לפני שש שנים. היא לא הניחה, מפני שמי היה יכול להניח, כי משיתוף הפעולה הזה תתפתח ההתפייסות הסעודית־איראנית, בתיווך סיני גאה. זה לא היה קורה אלמלא מב"ס הגיע למסקנה שארה־ב נחלשת והולכת.
זה התחיל בספטמבר 2019
נראה ששני מאורעות הכתיבו את הקצב: קודם כול, התקפת הטילים על מסופי הנפט הסעודיים במפרץ בספטמבר 2019, שהאיראנים אמנם לא תבעו עליה אחריות, אבל לאיש לא היה ספק באחריותם. זה היה מאורע מכונן, שהמחיש לסעודים את חולשת ההתחייבות האמריקאית לשלומם. המאורע הבא היה התקפלותה המשפילה של ארה"ב מאפגניסטן, שכנה אסטרטגית של ערב הסעודית מעבר לים הערבי.
השאלה בוושינגטון מאז הייתה מה לעשות כדי לחזור ולזכות באמונו של מב"ס. התשובה המצטיירת עכשיו היא ברית צבאית תמורת הכרה מלאה בישראל והתרחקות מסין. וושינגטון גם מעניקה למב"ס הזדמנות למלא תפקיד של מדינאי בין־לאומי. בסוף השבוע עומדת להתכנס בריאד ועידה רב־לאומית לדון בתכנית שלום לאוקראינה, אם כי הרוסים סירבו להשתתף בה.
למב"ס אצה הדרך. זה ניכר בכל מה שהוא אמר ועשה וניסה לעשות מאז 2016, כאשר נעשה נסיך הכתר. הוא רוצה להקים ערים ענקיות בלב המדבר, שיהיו גדולות מניו יורק ויתחילו את העתיד. הוא רוצה להקים עיר שעשועים גדולה מדיסני וורלד על שפת ים סוף (השער שאולי ישראל תיכנס בו). הוא רוצה להקים תעשייה גרעינית עצמאית לחלוטין. הוא רוצה רפורמה פנימית, כולל בענייני חברה, ובלבד שהמונופול המלא שלו על התהליך הפוליטי לא יוטל בספק הקל ביותר.
מב"ס רוצה חברה אולטרה־מודרנית מבלי להעניק לה פלורליזם. אילו היה באירופה לפני מאה שנה היינו משווים אותו לבניטו מוסוליני. אולי באמת יש מקום להשוות. אולי מב"ס עומד להעניק לנו את המלוכה הטוטליטרית הראשונה של זמננו. הרבה אנשי רציניים ואפילו ליברליים התפעלו בשעתם ממוסוליני. היו נחוצות להם כמעט 20 שנה לגלות את חסרונותיו. שהוא במרוצת 20 השנה הוא העניק את הרושם שאפשר לעשות אתו עסקים, והוא בעצם איש מעשי ורציונלי.
אחר כך מוסוליני התחיל להשתעמם, ואין עניין מסוכן יותר בימינו מדיקטטור פשיסטי משועמם.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.