גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

נתן אלתרמן. אף פעם אינו מדבר עם או אל האישה בגובה העיניים / צילום: ויקיפדיה (עיבוד תמונה)

רן יגיל המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

פרופ' דן מירון (1934) ופרופ' אריאל הירשפלד (1953) הם חוקרי ספרות בכירים ביותר, שכתבו במשך השנים מסות, מאמרים, ביקורות וספרי מחקר חשובים בתחום הספרות הכללית ובפרט בספרות עברית. שניהם קנאים גדולים ליופי האסתטי של הטקסט ולאיכותו, אך הם גם נבדלים זה מזה. מירון הוא מודרניסט מובהק, האוהב להניח בדקדקנות את הטקסט בתוך הקשרו ההיסטורי החברתי, ומשם לצאת בהברקות ניתוחיות, לעתים יוצאות מהכלל, המאירות לנו את היצירה. הירשפלד, לעומתו, חוקר יותר פוסטמודרני ובין־תחומי. הוא מרבה להשוות בין סוגי אמנות שונים כמו מוסיקה וספרות, או ציור, פיסול וספרות. כעת הם חברו, איש איש ומסתו, לספר משותף על ספרו השני של אלתרמן "שמחת עניים" (מחברות לספרות, 1941) תחת השם המסקרן "בדרך אל הנשיות".

"שמחת עניים": הספר שמזמין חוקרי ספרות

את "שמחת עניים" אהבו ואוהבים, שלא לומר מעריצים, חוקרי ספרות ומומחים. הוא נתפס כספר החידתי ביותר של אלתרמן ופתוח לפרשנויות היסטוריות ותיאולוגיות שונות. הוא ספר המזמין חוקרים. וכך, לאורך השנים, כל חוקר תרם את חלקו בפירוש הספר: מרדכי שלו ראה כאן את יחסי היהדות והציונות, אידה צורית הסיקה כי מדובר באומה היהודית למול ההיסטוריה שלה ופרופ' עוזי שביט סבר שמדובר בחרדה לגורל העם היהודי למול החיה הנאצית. מירון והירשפלד מבקשים להחזיר את הטקסט בתחום השיר הבודד וגם בתחום הרצף המצטבר בחזרה למשמעותו הראשונית ולא הכוללנית, תוך ניתוח מדוקדק של השירים ושל המבנה הפואמטי, הנראה רופף לעתים, של הספר על שלושים ואחד שיריו.

במרכז "שמחת עניים" מצוי דובר שהוא מעין מת-חי, ספק בעל ובן זוג ספק אב חרד אוהב, המדבר אל רעיה המכונה הבת. הצירוף עצמו "שמחת עניים" לקוח משיר מלחמה מימי הביניים של שמואל הנגיד הנקרא "אלוה עוז", ופירושו המקורי שמחה ייחודית כמו שמחת העניים בימי לקט הקציר, אבל עם השנים קיבל הצירוף משמעות שלילית של שמחה פורתא, שמחה קטנה ומעט עלובה. נראה שאלתרמן לקח בחשבון את שני המובנים בביטוי אחד, הן את פלא השמחה והן את עליבותה. זו תגובתו המשמעותית למצוקת היהודים באירופה בעקבות עליית הנאצים והשואה המתרגשת לבוא על העם.

המסה של מירון: מה השפיע על אלתרמן

במסה שכתב מירון על אלתרמן, "לְשמחה מה זו עושה?" שמה, הוא מבקש להראות כי לשונו של אלתרמן השתנתה מ"כוכבים בחוץ" ומכאן גם עולמו והסובב אותו. עוד לפני המאורעות ההיסטוריים הנוראים המתרגשים, מירון תולה את השינוי בשינוי הפוזיציה של אלתרמן בתוך השדה הספרותי. חלק מרתק הוא הניתוק הרעיוני של אלתרמן מהמשורר והמתרגם אברהם שלונסקי, שהיה לו למנטור, והפיכתו למנהיג ספרותי בחבורה ולמי שיהפוך למשוררה המוכתר והבלתי מעורער של מפלגת השלטון, מפא"י, ומקורב לדוד בן־גוריון ולתפיסותיו, כאשר שלונסקי יישאר אופוזיציוני ונאמן למפ"ם.

מעניין עוד יותר הניתוח שלו המשווה בין אלתרמן ו"שמחת עניים" שלו ל"חופה שחורה" (מחברות לספרות, 1941) של יונתן רטוש, ספר שירה אדיר של משורר אזוטרי ביחס לאלתרמן, שלא בצדק. מקור החופה השחורה הוא במנהג של עדות אשכנז: כשנפטרו חתן או כלה סמוך למועד נישואיהם, היה נהוג להעמיד חופה שחורה על גבי ארבע כלונסאות על יד מיטתם, או בבית הקברות, ולהדליק נרות. הדימוי הזה השפיע עמוקות על אלתרמן.

רטוש היה כנעני בעל תפיסת עבריוּת ושפתו היא מעין שפה טרום תנ"כית, פסבדו עתיקה ונוקשה, המקבילה אלילים כנעניים של סער ופריון כמו הבעל והאשֵׁרה לגבר ואישה. פעם הוא מתאר את הגבר המיוסר כתנטוס, דהיינו אל המוות ובבית אחר כך מתוארת האישה כסמל הפריחה והלבלוב. המבנה המקבילי הזה, מוכיח מירון, השפיע על אלתרמן: הגבר מיוסר והאישה היא אם כל חי בבתים נפרדים, והוא הגיע בליווי השפה הטרום תנ"כית אל שירת "שמחת עניים". בכך בעצם עושה אלתרמן, לדידו של מירון, מסע אל עבר הנשיות, אל עבר האישה כמייצגת את הטוב והפריון.

המסה של הירשפלד: מיכּלאנג'לו כהשראה

הירשפלד, לעומת זאת, מרבה להשוות את "שמחת עניים" מבחינת חשיבותה ומרכזיותה ליצירות אחרות. מרתקת ההשוואה שלו בין "שמחת עניים" לבין ציורו של מיכּלאנג'לו "המבול" שבתקרת הקפּלה הסיסטינית. יש שם אישה מבועתת האוחזת בתינוקה ממש לפני המבול. לדעתו של הירשפלד דומה האם המיתית הזאת לאם או לרעיה או לבת הנצחית המצויה בסוף ספרו של אלתרמן כסוג של סמל גדול של צער על אובדן, אבל גם של המשכיות הבֵּן. צריך לקחת בחשבון כי אלתרמן הוא המשורר השוביניסטי ביותר שאני מכיר בשירה העברית, אפילו יותר מאלכסנדר פן. חשבו למשל על "זמר שלוש התשובות" המוכר שלו. הוא אף פעם אינו מדבר עם האישה ואל האישה בגובה העיניים, תמיד בבעלות מלמעלה או כעבד נרצע מלמטה. כזה הוא אלתרמן, עד שאפשר לנסח ממש מושג פואטי הקרוי: "השוביניזם האלתרמני". המעניין הוא כיצד מירון והירשפלד במסותיהם מחזירים את המשורר הגברי הקיצוני הזה בחזרה אל עולם הנשיות.