מירום שיף, יו''ר הנהגת המורים הארצית / צילום: בועז נובלמן
שוב משבר בין המורים לממשלה מעמיד בסימן שאלה את פתיחת שנת הלימודים, ונכון לכתיבת שורות אלו אנחנו לא יודעים אם יימצא פתרון שיאפשר ללימודים להתחיל כמתוכנן מחר. הפעם איום ההשבתה מגיע על רקע מחלוקת בין ארגון המורים בראשות רן ארז למשרד האוצר בנוגע לגיבוש הסכם קיבוצי חדש. מי שעקץ את הממשלה על ההגעה למצב הזה היה יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, שצייץ בטוויטר: "צריך להעלות את הבסיס של שכר המורים, לאפשר להם סביבת עבודה ותוכניות מותאמות למאה ה־21 ועוד. את כל אלו לא מקדמים ב־30.8, אלא עובדים בזה כל השנה".
● המוניטור | כן בבית ספרנו: ההחלטה שהגבירה את עצמאות בתי הספר
● ניתוח | הנתונים מגלים: בישראל לא באמת חסרים מורים, הם פשוט במקצועות הלא נכונים
נשמע שיש צדק בדברים, אבל נזכרנו שגם בשנה שעברה, כשבני גנץ שירת בממשלת בנט־לפיד, הגענו לסוף אוגוסט כשלא היה לגמרי ברור אם שנת הלימודים תיפתח כסדרה. וגם ב־2020, אז גנץ היה שר הביטחון תחת בנימין נתניהו. וגם לפני שגנץ הצטרף לפוליטיקה. באופן כללי, איומים בשביתה באוגוסט מרגישים כמו פזמון חוזר, ריטואל שצריך לעשות מדיי שנה. גם יו"ר הנהגת המורים הארצית מירום שיף אמר שבגלל הקורונה והשביתות התלמידים אומרים ש"כבר ארבע שנים אין לי שנה שנפתחת נורמלי". אבל האם יש לתחושה הזו הצדקה? ולמה זה קורה?
90 שנה של שביתות
בבלוג של הספרייה הלאומית, "הספרנים", עמית נאור מראה שסכסוכי העבודה והאיומים בשביתות במערכת החינוך הם לא תופעה שהתחילה אתמול. למעשה, מדובר בתופעה שמלווה אותנו כבר כתשעים שנה, מימי המנדט הבריטי. אנחנו מתחילים את הסיפור ב־1932, כש"מרכז הסתדרות המורים" פנה בדרישות לסוכנות היהודית. הדרישות היום נראות דיי טריוויאליות - כמו לקבל משכורת עבור שנת הלימודים הקודמת ואת תשלום החוב על השנה שלפניה - וכדי להקל על המצב אפילו הסכימו לתרום משכרם כדי להקל על המשבר התקציבי ששרר אז בסוכנות. הסוכנות השיבה שהיא "מצטערת מאוד שאין ביכולתה למלא" את הדרישות הללו, והדגישה שזה לא כי היא לא רוצה, אלא לא יכולה בגלל המשבר האמור. בלית בררה, ההסתדרות פנתה לנשק השביתה. אמנם אז, נציין, כל הסיפור קרה בינואר, ולא לקראת פתיחת שנת הלימודים.
בשנים הבאות, לאורך המחצית השנייה של שנות השלושים, שוב נתגלעו חילוקי דעות בנוגע לתשלום משכורות ולגובה המשכורת בין הסתדרות המורים לבין מוסדות ההנהגה של היישוב העברי. על כך מעידות כותרות העיתונים, ששנה אחר שנה עוסקות באיומי השביתה של המורים, בסיכויי הצלחת השביתה, וגם בכאלו שמבשרות על החלטת המורים לוותר, גם הפעם, ולא לשבות. גם לאורך שנות הארבעים נמשכו הסכסוכים. בין העיתונים היו שתמכו יותר בדרישותיהם של המורים - שפעמים רבות רק רצו שישלמו את משכורתם - והיו גם כאלה שהתנגדו להם. לעיתים כמובן לא הייתה שביתה כלל, אך החשש מפניה ניכר מקריאת העיתונים בני הזמן. נקודת שבר הגיעה ב־1944, כשבאוקטובר המורים פתחו בשביתה של כחודש, ואליהם הצטרפו איגודי עובדים נוספים לאות הזדהות, במה שהפך לאחת השביתות הקשות בימי היישוב.
ה"מסורת" הזו המשיכה גם אחרי קום המדינה. ב־1958 היא קיבלה "רענון" קל, עם פרישתם של 200 מורים מההסתדרות והקמת ארגון המורים, אבל הריקוד הקבוע של סכסוכים תדירים שלרוב מגיעים לפתרון ללא שביתה נשאר. כותרות העיתונים מהמאה הקודמת מראות כמה מעט השתנה, למשל "סיכוי להסרת איום שביתת המורים" מאוגוסט 1972.
פיצוץ הגיע ב־1978. האיומים החלו באמצע אוגוסט, הפעם מצד ארגון המורים העל־יסודיים. זאת לאחר שמשרד החינוך לא עמד בלוח הזמנים שנקבע לחתימת הסכם שכר חדש עם המורות והמורים. שנת הלימודים נפתחה ב־1 בספטמבר, אך תחת איום השביתה. בסופו של דבר, ולאחר שהממשלה לא עשתה את הצעדים הדרושים, אכן פרצה שביתה ב־11 בספטמבר. השביתה נמשכה שבוע, כדי ללמד את התלמידים על משמעות הסכמי קמפ דייוויד שבדיוק הושגו, אך ב־11 בנובמבר, לאחר החגים, השביתה חזרה. בסה"כ השביתה נמשכה 45 יום, השביתה הארוכה ביותר בתולדות המדינה עד אז. פתרון הגיע רק כשרה"מ דאז מנחם בגין הבטיח לנציגי המורים "לעשות מאמץ מיוחד לשכנע את הממשלה לקבל את מסקנות הוועדה הממלכתית לעניין מעמד המורה" - ועדה שהוקמה בספטמבר, בשלב מוקדם יותר של המאבק.
בעשורים האחרונים
התופעה הזו, כפי שכל הורה יכול להרגיש, נמשכה גם אחרי שנות השבעים. שנות התשעים ידעו גם הן שביתות, לדוגמה ב־1998 (אז היא הייתה חלק משביתה כללית של ההסתדרות) או ב־2000 (אך היא הייתה בינואר). אבל השביתה הגדולה באמת הגיעה ב־2007. בשנת הלימודים תשס"ז (2006/7) התנהל בין ארגון המורים לממשלה משא ומתן עקר, כאשר עיקרי המחלוקות נגעו לתוספות שכר, צמצום מספר התלמידים בכיתות ומספר שעות הלימוד. עד שנת הלימוד תשס"ח לא הושגו הסכמות, ולמרות ששנת הלימודים נפתחה כסדרה הארגון איים שיפתח בשביתה מיד אחרי החגים. משלא הושג הסכם, האיום מומש, והשביתה נמשכה לא פחות מ־64 ימים. השביתה הסתיימה עם הגעה להבנות בין שר האוצר, שרת החינוך ויו"ר ארגון המורים, רבע שעה בלבד לפני שצווי המניעה שהוציא בית הדין למורים נכנסים לתוקף. בהסכם נקבע, למשל, שהמורים יקבלו תוספת שכר, יורחבו סמכויות המנהלים וארגון המורים יצטרף למהלך של הממשלה להוביל רפורמה בחינוך.
מאז נרשמו אירועי שביתה ספורים, כמו שביתת הסתדרות המורים בקיץ שעבר ו"השבתת אזהרה" בת יום אחד של ארגון המורים בנובמבר 2017. אך אף על פי שהרבה פעמים ה"לחץ", הסכסוכים והאיומים מתנקזים לאוגוסט, בשנים האחרונות שנות הלימודים, אחרי הכל ולמרות הכל, נפתחות בסופו של דבר ב־1 בספטמבר.
כדי להבין את הסיבות לכך דיברנו עם נחום בלס, ראש תחום חינוך במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית. הוא הסביר לנו ש"פתיחת שנת הלימודים היא אמצעי הלחץ המשמעותי ביותר של המורים, לכן איום ההשבתה מגיע לשיא האפקטיביות שלו דווקא בחודשים אוגוסט וספטמבר". לדבריו, "פתיחת שנת הלימודים היא מועד רגיש במיוחד, שכן לאחר חופשה בת חודשיים, החזרה של התלמידים לבתי הספר במועד הופכת לעניין חשוב בקרב התלמידים וההורים - וכמובן יש לה השלכות רוחביות על המשק. תובנה זו נכונה ביתר שאת בבתי הספר היסודיים. בבתי הספר העל־יסודיים, גם תקופת מבחני הבגרות נחשבת לקריטית - ואנחנו אכן רואים שארגון המורים, המייצג את המורים בבתי ספר אלו, בוחר לנהל מאבקים גם סביב תקופה זו".
לפי בלס, בגלל החשיבות המיוחדת של האחד בספטמבר, "שיבוש פתיחת שנת הלימודים עלול ליצור נזק עוצמתי שקובעי המדיניות ירצו להימנע ממנו. החשש הזה משמש כלי בידי המורים ללחוץ את המדינה במהלך המשא ומתן - שלמען האמת, בדרך כלל לא עוסק בנושאים חינוכיים, אלא בתנאי ההעסקה של אנשי החינוך".
לקריאה נוספת: