לאן נעלמה הרכבת הקלה? כשהמתנגדים הורסים לעצמם, סימן שהשיטה דפוקה

בדיוק עכשיו, כשפרויקטים נדל"ניים ורשויות מתהדרים בקרבתם למסילות הנחשקות של הרכבת הקלה, זה זמן נהדר לחזור, בזהירות מתבקשת, לבעייתיות של המוסד הכמעט מקודש שנקרא "שיתוף ציבור" בהליכי תכנון. ליכולת הפשוטה, פשוטה מדי, של האזרח הקטן להתנגד. לא מדובר רק על מחלת הנימב"י הקלאסית ("לא בחצר האחורית שלי" - כשאף אחד לא רוצה מוסך, תחנת כוח או שדה תעופה מול החלון), אלא לפעמים סתם חוסר הבנה של ההמונים, שמסכל פרויקטים שבעצם כל אחד מאוד רוצה לראות בחצר הקדמית או האחורית של ביתו. הם פשוט לא יודעים זאת, לפעמים בגלל כמה עורכי דין חמדנים, ולעתים בגלל פוליטיקאים קטנים. בדיוק בשביל מקרים כאלה, לכאורה, ישנם אנשי מקצוע בעמדת החלטה, אבל גם הם מעדיפים לא לריב עם אף אחד.

הנימב"יסטים ניצחו

ומהמאקרו למיקרו: הקו הסגול של הרכבת הקלה. הוא אמור לנסוע באוגוסט 2027, ונמצא כעת בעבודות אינטנסיביות. הקו מתפצל באזור בית החולים שיבא ברמת גן, ושלוחתו הצפונית תסתיים בגבעת שמואל. אלא שבתוכנית המתאר המקורית, שאושרה בשנת 2010, הקו נכנס לתוך פתח תקווה, מתחבר לקו האדום באזור התחנה המרכזית וממשיך הלאה עד צומת סגולה.

לאן נעלמו תחנות פתח תקווה, שהבטיחו מסלול מעגלי (אדום וסגול) שיקיף כמעט את כל העיר? כבר בסוף 2008 החליטו כמה עשרות תושבים לצאת למאבק נגד הכוונה להעביר להם רכבת בתוך השכונות. הסיבות לחרדתם היו מגוונות והזויות למדי - הרכבת תרעיש, הזיהום יהיה בלתי נסבל, יגרעו חניות מהמדרכה, יכרתו עצי דקל, וכמובן שערך הבתים יצנח.

מאחר וזו הייתה שנת בחירות לעירייה, לא היה קשה לרתום אותה למאבק. בעירייה ציינו שהם לא מתנגדים חלילה, אלא דורשים שהרכבת תיסע באוטוסטרדה הענקית - כביש הרוחב שמדרום לפתח תקווה (471), כשמדרגות ומעליות יביאו נוסעים לעיר עצמה. הגיון הפוך לכל מה שעומד בתכלית רכבת קלה, שאמורה להשתלב במרחב.

האבסורד הגדול הוא לא עצם ההתנגדות, זו דרכם של בני אדם לחשוש מהלא־נודע, אלא העובדה שהיא אכן הביאה לשינוי הקו. זאת, למרות שבפרוטוקול הדיון האחרון במועצה הארצית הדגישה חוקרת ההתנגדויות, עו"ד תלמה דוכן, עד כמה הטענות לא רלוונטיות. זה לא ממש עזר. בתחילת 2016 פורסם תוואי הקו הסגול שייצא לביצוע, ללא מעבר בפתח תקווה. בנת"ע, החברה הממשלתית שאחראית על הקו, בעיקר לא רצו את כאב הראש הכרוך במאבק מול התושבים והעירייה.

אגב, מאוחר יותר גם גבעת שמואל תפסיד 3 תחנות, שעדיין מופיעות באתר נת"ע אבל לא בתוכנית הביצוע של הזכייניות שמקימות כעת את הקו, בגלל התנגדות תושבים ש"רכבו" על הצלחת ההתנגדות בפתח תקווה השכנה. המתנגדים יגיעו עד לבית המשפט העליון, שזרק אותם מכל המדרגות, אבל שוב המדינה תעדיף פשוט לדלג על המאבקים והקו מסתיים לפי שעה מול אוניברסיטת בר אילן.

ושוב, הבעיה היא לא ההתנגדות, אלא העובדה שהיא נשאה פרי - למרות שאין לה שום הצדקה הגיונית או תכנונית, וכל מי שרואה כעת את חגיגות הקו האדום מבין זאת. בלי שמישהו טרח להסביר לעשרות המתנגדים עד כמה הטענה שלהם מופרכת, או בדק כמה אנשים כן מודעים ותומכים במהלך (אין מסלול להגשת תמיכה כמו שיש להתנגדויות). גם לזהות השכונה המרכזית שהרימה את קול הזעקה ההיא בפתח תקווה, כפר גנים (גילוי נאות, השכונה שבה אני גר) יש משמעות. באותם ימים רוב תושבי השכונה אפילו לא גרו בה עדיין, שכן הבנייה בה רק החלה. כל זה לא הפריע למתנגדים לרתום את "ועד השכונה", גוף שאף אחד לא באמת יודע מיהו ואיך הוא נבחר.

בפתח תקווה מתחרטים

בימים האחרונים נזכרתי בחלב ההוא שנשפך מזמן, על רקע התפעלות תושבי העיר מנסיעת הקו האדום ובגלל פרסום מכתב ששלח ראש העיר רמי גרינברג לשרת התחבורה מירי רגב, בבקשה להאריך את הקו האדום, כמו גם דרישתו להחזיר את הגלגל לאחור ולהעביר את הקו הסגול בתוך פתח תקווה. גם הוא יודע שהסיכוי להוציא את האבן שזרקו בזמנו כמה טיפשים לבאר כמעט אבוד.

כוכבי השבוע 

מצוין 3 ימים במשרד הפכו לסטטוס קוו החדש? 

המודל ההיברידי שמשלב עבודה מהבית ומהמשרד הוא אחד השרידים המשמעותיים מימי הקורונה (פגישות הזום הם רק ענף של אותו דבר). אבל למרות שכולם מסכימים שעברנו למודל של גם וגם, השאלה המרכזית - איפה נמצאת נקודת האיזון - נותרה, ואיתה המתח הקבוע בין העובדים להנהלה.

בשבועות האחרונים מתגבש סוף סוף קונצנזוס, לפחות בין חברות הענק, בנוגע למודל האופטימלי ואולי הוא אף יחלחל מהר למטה. הנהלת פייסבוק (מטא) דרשה השבוע מעובדיה להגיע למשרד שלוש פעמים בשבוע - עבור "טיפוח מערכות יחסים בריאות ושיתוף פעולה חזק". גם גוגל דורשת הגעה 3 ימים בשבוע. במקביל, פורסם השבוע כי מנכ"ל אמזון, אנדי ג'סי, הצהיר שעובדים שלא יתחייבו להגיע למשרד שלוש פעמים בשבוע לא ימשיכו לעבוד בחברה. ג'סי הדגיש שההגעה למשרד קריטית לתרבות הארגונית של אמזון. ברוך הבא לסטטוס קוו החדש?

בלתי מספיק ההתרסקות והלקח: מחלומות תמיד מתעוררים 

בפעם המי־יודע־כמה, גם השבוע התברר שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי - הוא כנראה לא אמיתי. זה לא ישנה את הצורך הנואש שלנו להאמין שוב ושוב בחלומות דמיוניים, אבל אולי יזכיר לנו מדי פעם להתעורר בזמן.

השבוע התרסקה חברת אלקטריאון בבורסה, אחרי שהתברר שחוזה ענק שלה, כביש חשמלי בשבדיה שמטעין מכוניות תוך כדי נסיעה, לא יצא לדרך. פשוט כי אין עדיין הוכחה של ממש שהטכנולוגיה המדליקה הזו גם ישימה, או שהתעשייה הענקית של כלי הרכב מאמינה בפתרון הטכנולוגי של החברה. זה לא הפריע לחזון הנועז לשלוח את כוכבת הבורסה שלנו, שהצטיידה בנשיא לשעבר רובי רבלין כקישוט לא מזיק, לטיסה של 360% מתחילת השנה, ולשווי של 1.5 מיליארד שקל (לפני שהיא נחתכה השבוע בחצי). עד השבוע, כשהמשקיעים גם ראו הפסד תפעולי של 37 מיליון שקל במחצית הראשונה של השנה והבינו שהחלומות מרחפים אי שם באוויר.