גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מילות הפיוט ''וּנְתַנֶּה תֹּקֶף''

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

מתוך "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף"

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ.

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם.

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

"אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם, כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף. וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

מי היה רבי אמנון ממגנצא?

על פי המסורת, במילים אלה, מתוך מה שיהא לעתיד לבוא הפיוט "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", נפח רבי אמנון ממגנצא את נשמתו, ומעשה שהיה כך היה על פי האגדה ומסופר בספר "אור זרוע" מן המאה ה־13 של רבי יצחק בן־משה, על פי כתב היד של רבי אפרים בן רבי יעקב מבּוֹנא.

● הפרשנויות החדשניות ליצירתו של המשורר הגדול
● היכרות עם שירתן של כותבות בולטות בספרות הישראלית
● העורך הספרותי הזה גילה את הספרים הכי אייקונים בתרבות הישראלית   

רבי אמנון, שחי במאה ה־11, והיה גדול הדור, נתבקש על ידי ההגמון של מגנצא, מיינץ שבגרמניה, להמיר את דתו. רבי אמנון ביקש שלושה ימים לחשוב ולא בא אל ההגמון. בתום היום השלישי הביאוהו בכוח. במקום אמר להגמון שיִכרות את לשונו כיוון שהיה עליו מיידית לומר שלא ימיר את דתו. אך ההגמון בחר להעניש את הרגליים שלא באו בזמן לאדון. הוא עונה בייסורים איומים, ואנשי ההגמון כרתו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו אחת־אחת והמליחו את הפצעים במלח. היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף". משסיים אותו נפטר. ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון בחלום לרבי קלונימוס בן משולם, הוא השלים את הפיוט וציווה להפיצו בכל הקהילות.

מי כתב את הפיוט?

זהו מקרה מעניין במחקר של טקסטים קדושים. בדרך כלל קיים טקסט מאוחר יחסית ואז מייחסים אותו למישהו קדוש מהעבר הרחוק, למשל, ספר "תהִלים" המאוחר מיוחס לדוד המלך, מגילת "קהלת" המאוחרת מיוחסת לשלמה המלך, ואילו ספר "הזוהר" מן המאה ה־13 מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מיסטי מהמאה השנייה לספירה, המוכר לנו כיום מההילולה על שמו בהר מירון, אבל כיום די ברור לחוקרים שכתב אותו רבי משה די לאון שחי באותה המאה בלוויית כותבים נוספים עלומים. עם זאת, בפיוט "ונתנה תוקף" קרה היסטורית דבר הפוך.

הפיוט עצמו עתיק לחלוטין ממי שמיוחס לו הפיוט. אין אנחנו יודעים בדיוק מי כתבו, אבל יש המייחסים אותו לפיוט הארצישראלי הקדום מן המאה החמישית, השישית, או השביעית לספירה, ויש המצביעים על הפייטן יַנָּי, או על תלמידו הנודע בשרשרת הפייטנים אלעזר בֵּירַבִּי קָלִיר.

רוצה לומר, שקודם היה הפיוט בכתבי יד עתיקים ורק אחר כך נרקמה סביבו האגדה האמונית המזוויעה, המרתיעה ומלמדת הלקח של רבי אמנון ממגנצא. אולי כדי להסביר לעם ישראל ביתר שאת, לא רק בשיר אלא גם בסיפור, כי ראש השנה הוא התחלה חדשה, אך תוך בחינת מה שנעשה בשנה הקודמת על ידי האדם הנידון בעשרת ימי תשובה, כלומר בין כֶּסֶה (היום שבו הלבנה מכוסה ואין רואים אותה, דהיינו ראש לחודשים, ראש השנה), לבין עָשׂוֹר, היום העשירי בשנה החדשה, יום הכיפורים.

השפעה על העולם הדתי והחילוני

סוג הפיוט שאליו משתייך "ונתנה תוקף" נקרא "סילוק", אין הכוונה כאן לסילוק שלילי חלילה, לשון הסתלקות בעברית; אלא לפירוש הארמי למילה שכוונתו עלייה ורוממות לקראת קדושה. השבירה הרטורית שחלה בפיוט הזה הובילה לקצב מסוים בבית אחד בלתי נשכח, שהשפיע לֶכֶת הרחק לא רק על העולם הדתי במשך השנים אלא גם על העולם החילוני.

הקטע רצוף שאלות קיומיות שאין להן מענה, שהרי אין ידוע וברור יותר מהמוות ואין לא ידוע ונעלם יותר מאופן ורגע המוות הנה הבית: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ, מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם".

שני מוזיקאים גדולים, אחד ישראלי ואחד בינלאומי, תיווכו לנו את הפיוט הזה. יאיר רוזנבלום הלחין אותו ב־1990. הלחן הנהדר, שבוצע על ידי חנוך אלבלק, נכתב כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה, על רקע אבלם על נפילת חבריהם במלחמת יום הכיפורים.

גם היהודי הקנדי לאונרד כהן הושפע עמוקות מהפיוט "ונתנה תוקף", שזכר מימי ילדותו בבית הכנסת, וב־1974 כתב והלחין את השיר הנודע "הוּ בַּיי פָאיֶיר", כשהוא מחבר את הפיוט לחוויותיו שנה קודם לכן במלחמת יום הכיפורים כשהופיע לפני חיילים בסיני.

אצל כהן, כמשורר מודרני, קיימת השורה החוזרת "ומי, מי קורא בשמנו?" המטילה ספק בסמכות האל לשפוט שאינה קיימת במקור האמוני האדוק, ואילו רוזנבלום, כאדם חילוני, מסיים את לחן הפיוט בשתי המילים הנפלאות המתארות את האדם "כחלום יעוף" ולא בחתימה המסורתית על גדולת האל "וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

בשל חשיבותו ויופיו, הפיוט נאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה. נשאלת השאלה מדוע דווקא בימים אלה. מעבר לכך שמותו ההרואי והטרגי של רבי אמנון התרחש בראש השנה, שהרי מצד תוכנו היה ראוי להיאמר אולי דווקא ביום הכיפורים. הסיבה, ככל הנראה, נעוצה בשורה מתוך הפיוט: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן". על המאמינים לזכור ולהַפנים כי בית הדין של מעלה מתחיל לכתוב כבר בראש השנה את דינם של הברואים ורק אחר כך, מאוחר יותר, חותם.