יואל הופמן. כמו יהושע קנז וחנוך לוין הוא היה סרבן ראיונות קיצוני צילום: ויקיפדיה (עיבוד תמונה)
המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי
יואל הופמן (2023-1937) שמת בחודש שעבר בגיל 86 היה סופר חידתי, ייחודי, חדשני ופורץ דרך. הוא החל לכתוב ולפרסם פרוזה בגיל מבוגר, כמעט 50, מה ששוב מלמד אותנו שאין מוקדם ומאוחר בספרות. סיפורו הראשון התפרסם ב-1986 בכתב העת לספרות "אִגְרָא 2" שערכו המשורר נתן זך וחוקר הספרות פרופ' דן מירון, אך יותר מכולם מי שנשא את בשורת הפרוזה האחרת של הופמן היה פרופ' יגאל שוורץ, שהיה העורך הראשי בהוצאת כתר באותן שנים, ואימץ את הסופר אל לבו.
● מה מקור הפיוט הידוע ביותר ששרים בראש השנה?
● הפרשנויות החדשניות ליצירתו של המשורר הגדול
● היכרות עם שירתן של כותבות בולטות בספרות הישראלית
מי היה יואל הופמן
הופמן נולד ברומניה ועלה לארץ כשהיה בן שנה. הוא התייתם מאמו בגיל שלוש והושם על ידי אביו בבית יתומים. הוא שהה שם עד שאביו התחתן בשנית והחזיר אותו לגור עמו. הופמן למד ב"תיכון חדש" בתל אביב ושירת בחיל הים. עד כאן זו ביוגרפיה רגילה, אלא שבגיל צעיר נסע הופמן ליפן, בה שהה במשך שנתיים במנזר זֶן ולמד ספרות והגות יפנית וסינית. באמצע שנות ה-60 התיישב בצפת ולימד בבית הספר התיכון העיוני בעיר פילוסופיה, ספרות ואנגלית.
אחרי לימודים באוניברסיטת תל אביב, בה סיים בהצטיינות תואר שני בפילוסופיה ב- 1969, הוא שב ליפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה של הדת ובודהיזם. לשם כך השתלם באוניברסיטת קיוטו (החל מ-1974).
עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' בן-עמי שרפשטיין, עסקה בניתוח ההבדלים שבין תפישת ה"אני" במערב ובמזרח. לאחר מכן היה מרצה רב-תחומי באוניברסיטת חיפה. כל אלה הולידו לימים שילוב מרתק בין פרוזה פוסטמודרניסטית לטקסטים זֶן בודהיסטיים תמציתיים.
הופמן, בדומה ליהושע קנז וחנוך לוין, היה סרבן ראיונות קיצוני. הוא לא היה מוכן בשום אופן לשתף פעולה עם התקשורת בטענה, המוכרת ואף המוצדקת במידה רבה, שרעש הרקע התמידי הזה מפריע למעיין היצירה. הופמן היה גם חתן פרסי ספרות חשובים: פרס ביאליק, פרס ניומן ופרס היצירה לסופרים ומשוררים.
ספרו הראשון של הופמן
ספרו הראשון של הופמן, "ספר יוסף" (כתר-מסדה 1988), כולל ארבע נובלות ביניהן "קֶצְכֶן" (חתלתול בגרמנית), שעובדה שנים אחר כך לדרמה טלוויזיונית יפה והנובלה הנדירה ביופיה הטקסטואלי "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת", המומלצת לקריאה לכל אוהב פרוזה ישראלית.
הנובלה מספרת על היחסים בין שלושה גיבורים, גוסטב, אורסולה והאדון סולימקין שיש ביניהם איזשהו קשר חברתי-משפחתי סבוך. אלא שהסופר אינו מגיע לכלל כתיבה ממשית על השלושה כי הוא עסוק בראשית לידתם וילדותם ובקרוביהם השונים. בכתיבה של הופמן יש יסוד פוסטמודרני מובהק: שברי דיאלוגים ומונולוגים הסבים סביב עצמם במין תבנית חוזרת, הרבה אימרות בסוגריים, ובכלל תחושה שהסיפור עצמו בא כל הזמן לערער על מעשה הנרטיב. כי כבר אי אפשר לכתוב סיפור כהווייתו האמיתית בשל זיוף המילים. רוצה לומר, סיפור כיום יכול להיות סיפור רק אם הוא אנטי-סיפור. יש להרהר בְּ ולערער על מעשה הסיפור עצמו.
"ספר יוסף" לא סתם נקרא כך. הוא מרמז לדמות צידית דוגמת יוסף הנגר, אביו מאמצו של ישו שאינו מולידו, שהרי אמו, מריה, הרתה מרוח הקודש, אבל הופמן רוצה לשים דווקא את יוסף או דמויות כמו יוסף במרכז, דהיינו למרכז אותן.
את סגנון הכתיבה הזה, המשופע במוטיבים נוצריים, מיזג עם כתיבה זֶן-בודהיסטית מהמזרח ובזה הופמן ייחודי ביותר. ככלל, דמויותיו של הופמן הן או יהודים יֶקים, שמוצאם מגרמניה, או יהודים ממזרח אירופה, אוֹסְטְיוּדֶן, שהתאזרחו בגרמניה, או דמויות ומקומות מהמזרח הרחוק.
אירועים רבים מתרחשים ב"ספר יוסף" ואין להם הסבר. מה פשרם של כל האירועים האלה? הסופר מסביר בספר: "תנועות הרבה טובות מתנועה אחת, בין שתנועה זו באה מלמעלה למטה ובין שהיא באה מלמטה למעלה. בין שהיא הולכת ימינה או פונה שמאלה".
אצל הופמן ניסיון לתפוס את ההוויה בלשון מקורית, כמו שאנחנו רואים עבודת אמנות פלסטית, ולא באופן לינארי-רציף כמו שבדרך כלל אנו מדמיינים מילים ומשפטים בפרוזה. אצלו דבר מונח ליד דבר ואתה אמור ליצור את הנסיבתיות במוחך, כלומר קשר של זה ועוד זה ועוד זה. להבדיל מהקשר הסיבתי השכיח במעשה עלילה בפרוזה: זה נובע מזה, נובע מזה וכן הלאה.
הכותבים שהופמן השפיע עליהם
בספרים הבאים אחר "ספר יוסף" ביקש הופמן לחקור את סוד התִמצות בעקבות הזן-בודהיזם, ואכן ספריו הפכו קצרים ומכתמיים. הספרים "ברנהרט" (1989) "כריסטוס של דגים" (1991) וכמובן "גוטפּרשה" (1993), כולם ראו אור בהוצאת כתר שהייתה להופמן לבית, בהחלט מעניינים וטובים, אך עם השנים התפתח איזה מנייריזם שלו עצמו כאילו הוא מחקֶה את עצמו ונדמה כי כסופר הוא דרך במקום.
לכן מן הראוי להתמקד בספריו הראשונים שבהם אכן שימש כחלוץ בפרוזה הישראלית וגם השפיע לימים על סופרים כמו אמנון נבות, עוזי גדור, דרור בורשטיין, אסף שור, צדוק עלון, לילך נתנאל, עילי ראונר וחלקים מהפרוזה של יובל שמעוני.