רוברט לואי סטיבנסון. כתב את רוב הספר במיטה; מפת אי המטמון שצייר סטיבנסון; ג'ים הוקינס והפיראטים, איור של הצייר הצרפתי ג'ורג' רו, מתוך התרגום לצרפתית של הספר ''אי המטמון'', 1885 / צילום: ויקיפדיה
דירדה הוא מבקר ספרות וסופר אמריקאי זוכה פרס פוליצר
פרוזה חיה במידה רבה דרך דמויות. כתיבה טובה, אבחנות חברתיות נבונות, דילמות מוסריות מורכבות או סיפורי אהבה שוברי לב - כל מי שסיים סדנאות כתיבה יכול להיות חתום על כל אלה. אבל לעורר לחיים דמויות כמו שרלוק הולמס או אמה בובארי, רסקולניקוב או לורליי לי - זה מצריך גאונות ייחודית והרבה מזל.
● מה הופך את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף לספר מהפכני?
● "החטא ועונשו": אחד הטקסטים המרתקים, הקיצוניים והחריפים בספרות המודרנית
● הסיפור הטרגי מאחורי המחזה היווני הקלאסי הידוע
הגיבורים הנבלים שאי אפשר לעמוד בפניהם
הרומן הראשון של רוברט לואי סטיבנסון, "אי המטמון" פורסם לראשונה ב־1883. זהו ספר בעל אופי קולנועי, המתרחש באמצע המאה ה־18 ומתמקד במפה ששורטטה בגסות ובחיפוש אחר זהב מוחבא של זהב פיראטים. הספר מבוסס בעיקר על נבלים. המשורר האנגלי וויליאם בלייק אמר פעם שבאפוס "גן העדן האבוד", הכותב, המשורר האנגלי ג'ון מילטון היה בצד של השטן אך הוא לא ידע זאת. בניגוד אליו, ב"אי המטמון" סטיבנסון עומד לצד השטן ונהנה מכל רגע.
אחד מגיבורי הספר, לונג ג'ון סילבר והפיראטים שאיתו, הם אולי מורדים ורוצחים, אבל הרשע שלהם אינו בנאלי; הם חיים באופן שלא ניתן לעמוד בפניו - והם מפחידים, למרות שהיום הם היו מוגדרים כנכים: לונג ג'ון סילבר איבד רגל ונתמך בקב, לבלאק דוג חסרות שתי אצבעות, פיו המפחיד עיוור, בילי בונס הוא אלכוהוליסט, ובן גאן נראה חצי משוגע מהעובדה שננטש באי בודד, אם כי חכם דיו כדי להערים על חבריו לסיפון.
האנשים הקשוחים וממוקדי המטרה האלה לא יעצרו או יאטו בשביל שום דבר חוץ מהמוות. למרות שנדקר ואיבד דם רב, ישראל הנדס מטפס בקושי רב על התורן במטרה לרצוח את ג'ים הוקינס הצעיר. כל הרוצחים הנועזים האלה היו תחת חסותו של קפטן פלינט הנודע לשמצה, שרצח שישה מפקודיו כדי לוודא שאף אחד לא ידע היכן קבר את המטמון ,ושעל ערש דווי דרש רק עוד ועוד רום.
למרות שבקושי רב אפשר לחבב את האנשים אכזריים כאלה, אנו גם לא יכולים שלא להעריץ את הגבורה שלהם. הם מסרבים להיכנע לרחמים עצמיים והם לא נותנים לחסרונות שלהם לעכב אותם. למעשה, הם מפגינים אותה נחרצות בלתי מעורערת שהנציח וויליאם ארנסט הנלי בשיר "אינביקטוס": "שבוי בצבת מופקד לחסדי הבורא / עפעף לא הנדתי, מבכי נמנעתי... / שתת ראשי דם, אך אותו לא שמטתי... / אני הוא האדון לגורלי/אני רב החובל של נשמתי שלי" (תרגום לעברית: תלמה אליגון רוז).
על מי מבוססת דמותו של הפיראט הראשי
סטיבנסון למעשה ביסס את לונג ג'ון סילבר על המשורר, הסופר והעורך הספרותי האנגלי סטיבנסון הנלי, שבשל מחלת השחפת איבד את רגלו אך רוחו נותרה עזה. גם סטיבנסון עצמו - שסבל מבריאות ירודה כל חייו עד למותו בגיל 44 - היה חלש מאוד עת עבד על הרומן. את רובו כתב ממיטתו. "אי המטמון" הוא הזיה של אדם חולה על קשיחות מרהיבה ואנרגיה חסרת גבולות.
שלא כמו הנבלים הגדולים מהחיים של הספר, הדמויות "הטובות" בו מתוארות כלא יותר מילדים. בעל האחוזה טרלוני וד"ר לייבסי מחפשים את הזהב של קפטן פלינט כאילו מדובר במשחק משעשע. קפטן סמולט הוא בעל יכולת, אבל נכנע להחלטות הטיפשיות שמקבל המעסיק הנאיבי שלו. בחיים האמיתיים לחבר'ה התמימים האלה לא היה שום סיכוי נגד שודדי הים למודי הקרבות.
אהבת הכסף מניעה את האקשן
ובכן, היכן משתבץ הקריין שלנו, ג'ים הוקינס, בין הדמויות האלה? "חכם כמו צבע", מתאר אותו לונג ג'ון סילבר.
הנער מפגין תעוזה ופיקחות, דוגמת אדם אחר עם שם דומה לשלו, סר ג'ון הוקינס, ימאי מהמאה ה־16 מהחצר האליזבתנית. אין פלא שג'ים הוקינס ולונג ג'ון סילבר חשים חיבה אחד לשני: זו משיכה של דומים.
ולונג ג'ון סילבר עצמו? הוא פרגמטי ומהיר מחשבה, מסרב להתעכב על חסרונות, ותמיד מוצא דרך לצאת ממשברים. הדמות הזו נועדה להיות "הגיבור" של הספר.
לעתים הוא נדיב ופעמים אחרות הוא אכזרי, ובכך הוא מקדים גיבור דו־פרצופי אחר מהנובלה "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" שכתב סטיבנסון מאוחר יותר.
בעוד ש"אי המטמון" מנסה להיות מוסרי באופן מסורתי, אהבת הכסף, לא משנה כמה הוא מלוכלך, היא למעשה המנוע של הסיפור. אפילו אמו של ג'ים הוקינס כמעט מתה בגלל כסף.
כשמטילי זהב חשובים יותר מבני אדם, האין זה פלא שאנשים כמו הפיראטים שבספר הופכים לגיבורים שלנו?
ישנם קוראים שיכולים לחשוב שמדובר בדרך מאוד צינית - או אולי עכשווית - לקרוא את יצירת המופת של סטיבנסון. ייתכן.
אבל כל פעם שנכנסים מחדש לספר גדול, אפשר למצוא בו עושר חדש. "עושר בטוח", כפי שאומר לונג ג'ון סילבר.