קנה לבת זוגו דירה במתנה, וכשנפרדו דרש דמי שימוש. מה קבע ביהמ"ש?

שני בעלי המניות בחברת פנדה יישומי מסחר נמצאים בסכסוך מתמשך מזה שנים, וניהול החברה במבוי סתום. שניהם מחזיקים בבעלות שווה בחברה ומשמשים כדירקטורים: מאור להב והמנכ"ל שמואל גוטמן. בית המשפט הורה בעבר לצרף לדירקטוריון נציג ניטרלי, שיהווה שובר שוויון ויאפשר את התנהלות החברה. אך מה קורה כשהחברה צריכה לקבל החלטה הדורשת אישור כפול - של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית, שבה חברים רק שני הבעלים המסוכסכים?

מקרה זה הוביל את השופט מוחמד עלי מבית המשפט הכלכלי בחיפה לקבוע בשבוע שעבר, בהחלטה תקדימית וחריגה, כי אף שחוק החברות קובע כי שכר דירקטור דורש אישור כפול - של הדירקטוריון ושל האסיפה הכללית - ניתן לוותר על אישור האסיפה. ההחלטה התקבלה כסעד זמני עד להכרעה בהליך העיקרי, שבו התבקש בית המשפט להורות על היפרדות הצדדים.

הדירקטוריון דן באישור שכרו של גוטמן כמנכ"ל. גוטמן לא הורשה להשתתף בהצבעה על־פי החלטת הדירקטור הניטרלי ולבקשת להב. נקבע כי תנאי השכר בעתיד ובעבר יהיו זהים לשכר שהוצע למנכ"ל חיצוני בעבר, זאת בעוד גוטמן ביקש כי שכרו ישולם בתוספת עליית המדד והריביות. הוא פנה בבקשה לביית המשפט.

השופט קבע כי באסיפה הכללית תיעדר היכולת לקבל החלטה: "התוצאה היא בבחינת כרוניקה של שיתוק ידוע מראש". הוא קבע כי בית משפט מוסמך לשנות מההסדרים הקבועים בחוק החברות לאור סעיף 191, המאפשר הגמשת תנאים כדי להתמודד עם חשש לחלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות. "הפתרון שלפיו יהיה ויתור על הדרישה הקבועה בחוק, אינו פשוט, אך נראה שאין מנוס ממנו נוכח הרכב האסיפה", נקבע.

בנוסף, השופט קיבל את טענתו של גוטמן כי ללהב יש "עניין אישי שלילי" בשכרו. לכן קבע כי מעתה גוטמן ישתתף בהצבעה בדירקטוריון בעניין שכרו, וכי דיון בעניין יתקיים בעוד חצי שנה.

את שמואל גוטמן ייצגו עורכי הדין יותם בלאושילד וגוני בלומנפלד ממשרד הרצוג. את מאור להב ייצגו עורכי הדין צבי בר־נתן ואבישי חלפון ממשרד גולדפרב.

משמעות הפסיקה: בית המשפט יכול לשנות מהדרישות הקבועות בחוק כדי למנוע קיפוח של בעלי מניות, ולהתאים את הפתרון כאשר חברה נקלעת למבוי סתום.

מספר תיק: 4806-06-22, 10140-06-22

בני זוג ניהלו קשר זוגי 13 שנים וערכו הסכם ממון, לפיו רכוש שיירכש במהלך הקשר יהיה משותף, וזכויות כל אחד בדירות בבעלותם יישמרו. במהלך התקופה בן הזוג קנה לאישה דירה שנרשמה על שמה; לטובתו נרשמה הערת אזהרה, לפיה נדרשת הסכמתו למכירה, תוך הבטחת זכותו למגורים בדירה עד גיל 120.

כשנפרדו, ביקש הגבר לקבוע כי הדירה שייכת לו ולאישה באופן שווה, ולחייב אותה לשלם לו על המגורים. האישה התגוררה אז בדירה, והגבר בדירה שכורה. הגבר טען כי הרישום על שמה היה פורמלי, וכי לפי הסכם הממון, רכוש שנרכש בחייהם המשותפים הוא משותף. האישה טענה כי זו מתנה שממנה אין אפשרות לחזור, וכי לגבר ניתנה זכות מגורים ללא זכויות בעלות.

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון דחה בחודש שעבר את תביעת האיש. השופטת חני שירה קבעה כי לא הוצגה ראיה כי הרישום על שם האישה היה פורמלי בלבד, ולא נמנעה מהגבר המגורים בדירה. זאת בין היתר על סמך צוואה שערך הגבר, בה לא הזכיר את הדירה.

מצבו הקוגניטיבי של הגבר התדרדר במהלך ניהול המשפט, ובנו, שמונה כאפוטרופוס, העיד במקומו. השופטת קבעה כי המידע שבידי הבן הוא חלקי, וכי מדובר בעדות שמיעה בעלת משקל נמוך.

טענת הגבר כי האישה ניסתה "ללכוד" אותו בגלל מצבו הפיננסי האיתן - נדחתה. "המדובר באיש עסקים מבוגר... אדם בעל עסקים וניסיון חיים. לציירו כקורבן איננו תואם למציאות", נקבע.

מאחר שנקבע כי האישה היא בעלת הדירה, נדחתה הדרישה לתשלום דמי שימוש.

את האישה ייצגה עו"ד דלית יניב־מסר, שמסרה: "הראיות בתיק תמכו בכך שהדירה ניתנה במתנה, בידיעה ברורה שאין לגבר זכויות בה, מלבד זכות מגורים ומכירתה בהסכמתו. הוא חויב בהוצאות גבוהות של 45 אלף שקל".

את הגבר ייצגה עו"ד עינת סיני, שמסרה: "לטובת האיש נרשמה הערת אזהרה להבטחת זכות מגוריו. כשחלה וזקן - גורש מהדירה, והאישה נותרה בה. בית המשפט הותירו ללא רכוש ודמי שימוש - כשברור כי לו היה היפוך מגדרי, לא היה פסק דין שכזה בא לעולם".

משמעות הפסיקה: רישום הדירה בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה, והנטל לסתור אותה כבד. הערת אזהרה המבטיחה זכות מגורים לא מבטיחה זכות קניינית בדירה.

מספר תיק: 37308-04-21

החברה הקבלנית "א.צ.ל סמארט בונים" התקשרה ב-2017 עם החברה היזמית "ש. צארום ניהול וייעוץ" לבצע פרויקט התחדשות עירונית בראשון לציון. בסוף 2018 הוציאה סמארט את הציוד שלה והפסיקה את העבודות בפרויקט. בינואר 2019 הגישה תביעה נגד צארום ומנהליה בטענה כי לא קיבלה שכר על העבודות שביצעה, מה שהוביל להפסקת העבודות.

בתגובה, צארום הגישה תביעה שכנגד וטענה כי החברה הקבלנית נטשה את האתר ללא הודעה מוקדמת וגרמה נזקים גדולים. סמארט נטשה את התביעה זמן קצר לאחר מכן, אך צארום המשיכה עם התביעה שכנגד, שהוגשה על 2.26 מיליון שקל- כמחציתם על טענה לנזקים, והשאר על הסכם ייעוץ שלא שולם במלואו וליקויים.

בחודש שעבר דחה בית משפט השלום בתל אביב את תביעת הנגד. השופט גיא הימן קבע כי התובעת היא שהפרה את ההסכם כשלא שילמה באופן רציף לסמארט. נקבע כי צארום לא הציגה ראיה לסתור את טענות החברה הקבלנית כי לא אושרו חשבונות על עבודות שביצעה ללא סיבה מוצדקת. עד כדי כך שהעלות שהשקיעה סמארט בעבודות הייתה גבוהה מההכנסות שקיבלה. לכן, נקבע כי סמארט הייתה זכאית להפסיק את ההתקשרות.

"אפילו שהיא לא עשתה זאת בהודעת ביטול בכתב של הסכם הביצוע, הרי שעזיבתו של אתר העבודות הייתה הלכה למעשה ביטול שכזה". נקבע כי הביטול היה כדין ולא יכול להיחשב הפרה של ההסכם. מן הצד השני, ההודעה של היזמית על ביטול הסכם הביצוע הייתה שלא כדין, ולא קדמה לה הפרה.

בית המשפט חייב את צארום לשלם 265 אלף שקל שכר־טרחת עורכי דין לסמארט, שהם כ־10% מהתביעה שנדחתה.

את צארום יצגו עורכי הדין בנימין קריתי ונעם זוכמן, שמסר כי בכוונת החברה להגיש ערעור. לדבריו, "בית המשפט התעלם מהודאת הנתבעים שקיבלו מש.צארום את כל התשלומים שאישר מנהל הפרויקט".

את סמארט ייצג עו"ד עמנואל יוזוק ממשרד יוזוק־מלכין ועו"ד רחמים כהן גבורה. לדברי עו"ד יוזוק, "פסיקת שכר־הטרחה משקפת את התקנות החדשות, לפיהן יש לפסוק על הצד שמפסיד בהליך הוצאות ריאליות".

משמעות הפסיקה: חברה רשאית להפסיק לבצע את חלקה בחוזה אם היא לא מקבלת את התשלום המוסכם באופן רציף. ביטול הסכם ביצוע יכול להיעשות שלא בכתב אלא בהתנהגות, אם נעשה כדין.

מספר תיק: 45518-01-19