הלקח מעיירה שהוצפה במים מזהמים: מה מלמדים מחקרים על טראומה קולקטיבית

בשבת האחרונה חוותה ישראל את אחד האירועים הקשים בתולדותיה. הטראומה היכתה בכל אחד ואחד מהנפגעים באירוע באופן אישי, אך גם בקהילות שלמות, וגם במדינת ישראל כולה.

לטראומה קולקטיבית יש מאפיינים משלה, שדווקא למטפלים הישראלים מוכרים יחסית. הם פגשו אותה אצל ניצולי שואה, אבל גם בקבוצות מהגרים שונות, ובישראל בכלל מלחמות נחוו כטראומה קולקטיבית, ויישובי עוטף עזה חווים אותה כבר עשרות שנים. טראומה קולקטיבית דורשת התייחסות אחרת מטראומה אישית, ואילו זו הנוכחית שונה מכל דבר אחר שחווינו בארץ.

"זה אירועי בסדר גודל אחר לגמרי מכפי שראינו עד היום, זה ברור, מבחינת רמות האובדן והאבל וגם מבחינת רמות הברבריות, והוא גם אירוע מתמשך", אומרת פרופ' שרה פרידמן, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. "אנחנו עדיין נזהרים מלדבר על פוסט־טראומה ולהשתמש בכלי הטיפול הרלוונטיים, כי האירוע עוד לא נגמר".

אנדי איפרגן, ראש צוות עבודה סוציאלית במערך הפסיכיאטרי סורוקה, שטיפלה בשלושת הימים הראשונים לאירוע בפצועים מהאסון, כתבה מסמך שהופץ לקהילת מטפלי הטראומה כדי להזהיר: "הפעם, התיאוריה והשטח לא מתחברים". היא ציינה כי "בטיפול בטראומה אנחנו אומרים למטופל.ת שהאירוע הסתיים ושהוא במקום בטוח. הפעם, האירוע רחוק מלהיגמר. ומקום בטוח? ממש לא. הם לא בבית והם גם לא יהיו בבית. פשוט כי אין בית לחזור אליו לרבים מהם. יהיה יומרני מצידנו לומר שבסוף הסימפטומים יחלפו. אנחנו חוזרים ואומרים שזה אירוע הכי נורא שהיה במדינה זה זמן ואנחנו לא יודעים מה יהיה. כן חשוב לומר שעם הזמן צפוי שיפור".

פרידמן מוסיפה שגם באירועים קשים מאוד, רוב הנפגעים משתקמים. "אנחנו מדברים על כך שאחרי אירוע טרור, 30% יפתחו תסמיני פוסט טראומה, לעומת כ־20% אחרי תאונת דרכים קשה. אונס זה הרבה יותר. מוקדם מדי לדבר על שיקום עכשיו, וזה אפילו קצת מבלבל, כי אנשים אפילו לא ממש מבינים מה קורה. ייקח עוד זמן עד שנדבר על שיקום".

המחקר שזיהה את שלבי הטראומה

במאמר על טראומה קולקטיבית שפרסם ה־AMA, ארגון הרופאים האמריקאים, נכתב שבטיפול בה יש יתרון מסוים: ניתן להפעיל משאבים הרבה יותר גדולים ומסונכרנים. טראומה כזו יכולה לחזק את הזהות הקהילתית, אבל במקרים אחרים עלולה לשבור קשרים בחברה.

בהתבסס על מאמר שפרסמה קבוצה בהובלת ד"ר ברוס ה. יאנג מהמרכז הלאומי לטראומה בקליפורניה, ארה"ב, ב־AMA מזהים ארבעה שלבים עיקריים בהתמודדות של קבוצות עם טראומה קולקטיבית. ברגע הראשון אחרי האירוע, מגיעה התקופה ההרואית, שבה הקהילה מתאחדת ומגיבה בפעולות אלטרואיסטיות של הצלה, אירוח, תרומה והקשבה. תקופה זו אורכת ימים עד שבועות, כתלות בחומרת ומשך האירוע והזמינות של מקורות תמיכה.

התמיכה המוסדית הרשמית מגיעה בדרך כלל בשלב השני, שנקרא "ירח הדבש", אף שברור לכולם שדבש אין כאן. ובכל זאת "תשומת לב ציבורית ותקשורתית, עזרה רפואית ולוגיסטית בחינם ללא התחשבנות, הבעת אמפתיה מגורמים הנחשבים ממסדיים, ואפילו ביקורי סלבריטאים - כל אלה הם בעלי תרומה עצומה להקלה על הניצולים, ולאמונה שלהם כי הקהילה שלהם תתאושש", כפי שנכתב במחקר. שלב זה אורך בדרך כלל שבועיים עד חודש.

יאנג מציין שאחרי כמה שבועות, בדרך כלל, העניין הציבורי פוחת ומתחילה ההתמודדות האמיתית עם המציאות הקשה אחרי האסון. "לפתע החלום על בניית הקהילה מחדש נראה רחוק ובלתי אפשרי, בגלל מגוון של חסמים לוגיסטיים, בירוקרטיים, חוסר צדק ושחיתות", הוא כותב. תקופה זו נמשכת בין שלושה חודשים לשלוש שנים. בזמן הזה עלולה ההתמודדות עם טראומה להפוך לתסמונת PTSD אישית וקולקטיבית, "ובתקופה זו, התפקיד של מערך בריאות הנפש הוא עצום".

כל טראומה מאזכרת טראומות קודמות

לדברי זהבה סולומון, פרופ' אמריטה באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל ופרס אמת, "החברה הישראלית היא חברה למודת טראומה, לא רק מאז קום המדינה אלא כל ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של פוגרומים וגירוש, ורוב החגים היהודים הם סיפורים של טראומה. השואה היא כמובן השיא המפלצתי של ההתמודדות הזו, והיום כל טראומה חדשה מאזכרת טראומות קודמות.

"האירוע הנוכחי הוא לא רק טראומה קולקטיבית במובן של סיכון לחיים וסיכון לגוף, אלא גם טראומה של בגידה". סולומון דיברה בעבר על טראומות של בגידה בהקשר של מלחמת יום הכיפורים, והיא לא היחידה שרואה את הדמיון. "זה מהדהד גם את השואה, שנתפסה כבגידה של עצם האנושיות. ובמקרה הזה, כשאנשים התחננו לעזרה ולא באו אליהם, זו תחושה של בגידה של המדינה, של הצבא, של המשטרה. הם צעקו והקול שלהם לא נשמע. טראומת בגידה היא התחושה שההורה הגדול נטש, ואין שום מגן בינינו לבין אכזריות העולם".

ההתנדבות אזרחית עוזרת לרכך את טראומת הבגידה?
"מאוד. גם למי שעוזר, וגם גם למי שמקבל את התמיכה, חוזרת מעט מתחושת הקהילה. הטראומה גורמת לנו להרגיש מאוד בודדים מול המוות. הושטת היד גואלת אותנו רגע מהבדידות שלנו. האירוח, ההקשבה ואפילו התרומות החומריות הן חשובות".

מה אפשר לעשות נגד טראומת הבגידה?
"קשה מאוד לשקם את תחושת הביטחון והאמון. המנהיגים היו צריכים להיפגש עם הציבור, גם בשטח, לתת להם תחושה שחושבים עליה. מי שבגד צריך לתקן, וזו בעיקר הנהגת המדינה. ממשלת אחדות אמיתית יכולה לתת תחושה של ביטחון. להתנהלות של הפוליטיקאים יש מחיר פסיכולוגי עצום על הציבור".

הלקח מעיירה שהוצפה במים מזוהמים

הטראומה הקולקיטיבית הפעם שונה וקיצונית גם משום שנמחקו קהילות שלמות כמעט. לדברי סולומון, נערכו בעבר מחקרים על קהילות שספגו אבידות כה רבות עד שהקהילה השתנתה ללא היכר. "בקהילות שנמחקו מאסון טבע או תאונה קשה, יש חשש להתפרקות כללית שלהן. זה תלוי במרקם של היישוב לפני האירועים, בעוצמת הפגיעה וגם במי נפגעו, האם אלה היו מנהיגי הקהילה".

האירוע שכונן את תחום המחקר הזה בספרות הוא השיטפון ב־Buffalo Creek במערב וירג'יניה, ארה"ב. בתחילת שנות ה־1970, 16 עיירות קטנות הוצפו בנחשול של מים מזוהמים, כשאחד הסכרים במכרה האזורי קרס. החוקרים מצאו אצל 93% מאנשי הקהילה תסמינים של מצוקה נפשית גם שנה וחצי אחרי כן, ויש המייחסים למחקר זה את ההבניה הראשונה של רעיון התסמונת הפוסט־טראומטית.

המצוקה הייתה גדולה במיוחד משום שהקהילה פוזרה למקומות מחסה שונים, על ידי ארגוני סיוע שלא העריכו כמה חשוב יהיה לתושבי העיירות הקטנות להתאבל ולהתמודד עם המצוקה שלהם יחד. לא נעשה שום מאמץ ממשלתי לעזור להם לבנות מחדש את הקהילה שלהם. הניחו שהם פשוט ימצאו לעצמם דיור אחר, איפשהו. הכשלים הללו, שנבעו מחוסר ידיעה, היו אחראים לדברי החוקרים לכך ש"מצב של הלם זמני הפך אצל רבים לקבוע".

הניצולים דיווחו על תחושה של חוסר משמעות, ועל כך שאינם באמת מצליחים לחיות חיים מלאים. עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר טענו שהמחקרים המוקדמים היו בעצם טראומה שלישית - האוכלוסייה בבאפלו קריק הייתה אוכלוסיה ילידית, והטענה היא שהחוקרים תפסו את הקהילה הזו כחלשה והגזימו בחוסר יכולתם להשתקם, והמחקר עצמו הפך להאשמת קורבן וגם לנבואה המגשימה את עצמה.

"בישראל יש לנו ההתנתקות", אומרת סולומון. "אבל זה קהל אחר, קהל אמוני שעשה מאמצים משמעותיים לשמר את הקהילות. אבל אנשים שילמו מחיר על העקירה, שהייתה כביכול מסודרת ומאורגנת, אך גם אופיינה בתחושה של בגידת הממסד".

הסכנה של נרטיבים מתחרים באותה קהילה

פרופ' אודי לבל ממרכז בס"א (מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים) ומבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן אומר שהביטוי טראומה קולקטיבית נקבע בעקבות מלחמת וייטנאם, ואחר כך השתמשו בו גם לתיאור אירועים מוקדמים יותר. "הדור שחווה את וייטנאם הנציח אותה בתרבות, כך שגם מי שלא היה קרוב לאירועים וגם הדור שנולד אחרי האירועים חש שזו הטראומה שלו. האירוע הנוכחי הוא ללא ספק טראומה קולקטיבית, אחד הימים השחורים ביותר של הציונות, והוא צפוי להפוך לחלק מהטראומה התרבותית היהודית והישראלית.

 פרופ' אודי לבל / צילום: תמונה פרטית

"טראומות תרבותיות הן לפעמים סיפורים מתחרים. למשל, הייתה טענה שמשום שטראומת וייטנאם תפסה נתח כל כך גדול מתשומת הלב הציבורית, לא נשאר מקום מספיק לדיון בטראומות אחרות, כמו העבדות והסגרגציה. לפעמים, טראומות קולקטיביות אינן שייכות לכל העם. למשל, בארה"ב רצח קנדי הוא טראומה של ליברלים, ואילו הרפובליקנים בקושי מדברים על זה. בישראל, ישנם בתי ספר המציינים את יום ההתנתקות, ואחרים לא. רצח רבין, שהיה בעבר טראומהשל כל המדינה, הפך עם השנים לטראומה של קהילה מסוימת".

לפעמים טראומה קולקטיבית אחת מקבלת נרטיבים קצת שונים בקהילות שונות, "וזה להערכתי הזהירה מאוד מה שעומד לקרות במקרה הזה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, גוש אמונים הביטחוני לקח את הסיפור לכיוון של 'חייבים לחזור להתיישבות' או 'לא היינו מספיק ביטחוניים'. לעומת זאת קמה אז גם תנועת שלום עכשיו, ואמרה שהמלחמה נבעה מפספוס של השלום. גם בארה"ב, לאחר הפגזת הירושימה, שהייתה טראומה גם לאמריקאים, היו מי שאמרו שיש לפרק את כל הנשק הגרעיני בעולם, ואחרים אמרו שארה"ב חייבת להיות המעצמה החזקה, במקום בריטניה, והשוטר הבינלאומי.

כבר היום ניתן לראות ברשתות החברתיות תחרות נרטיבים לגבי האירוע הנוכחי. "נרטיבים מתחרים יכולים לפגוע בחוסן שלנו כמדינה. אנחנו מחפשים נרטיב שיעזור לאנשים לתת משמעות לאירוע, באופן שיאפשר להם להמשיך קדימה, ורצוי בלי לפרוש מהקולקטיב הישראלי, אם כאדם ואם כקהילה שלמה. כשהציונות הדתית אמרה אחרי ההתנתקות 'נתנחל בלבבות', זה אפשר להם להמשיך להיות חלק מהקולקטיב הישראלי, אבל בלי לאבד את המשמעות של ההתנתקות עבור הקהילה שלהם".

לדברי לבל, דווקא תחושת הבגידה יכולה להיות הזדמנות. "זה הדבר שכולם פחות או יותר מסכימים עליו. איפה הייתה המדינה? בין שחושבים שזה קרה כי המדינה הייתה קפיטליסטית מדי או מיליטריסטית מדי, או פוליטית וצינית מדי, זו תחושה משותפת. אני חושב שאת זה אנחנו יכולים למנף כדי לשרוד כחברה, ולומר - המדינה נעלמה, ועכשיו עלינו כולנו לבנות אותה מחדש".