תיעוד בזמן אסון והמשימה המורכבת של ההיסטוריונים

התגובה המיידית של העורף הישראלי לאירועי 7 באוקטובר התמקדה בניסיונות חילוץ והצלה. אחר כך הגיעה ההסברה, ועכשיו הולכים ומתגבשים מיזמים מסוג נוסף: עדות ותיעוד. בחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הישראליות, ואפילו מומחי תיעוד שהוכשרו ביד ושם, כבר החלו לדון בשאלה כיצד ייראו הפרויקטים האקדמיים והלאומיים שיוקדשו לתיעוד האירועים.

לתיעוד יש כמה מטרות. אחת מהן היא הסברה, אחרת היא הנצחה - ברמה האישית, הקהילתית והלאומית. אבל חלק מיוזמות התיעוד מכוונות אל העתיד הרחוק. המטרה היא ליצור את הארכיון שממנו ילמדו היסטוריונים עוד עשרות ומאות שנים מהיום.

"האירוע הזה, לא אירוע אלא תקופה, הוא היסטוריה. זה ברור לכולם", אומרת פרופ' מירי שפר, חוקרת היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "היא תילמד, ואנחנו רוצים לתעד אותה בצורה הכי טובה. אנחנו כהיסטוריונים מכירים את התסכול שבמקורות לא שלמים, ויש לנו האפשרות לתת משהו לחוקרי העתיד, את המקורות האידיאליים שהיינו רוצים שיהיו לנו".

 פרופ' מירי שפר / צילום: תמונה פרטית

תיעוד באירועי אסון הוא תחום התמחות מיוחד בהיסטוריה. העמותה האמריקאית לארכיבאות אפילו מפעילה צוות תמיכה לאיסוף חומרים ועדויות (Crisis Collection Assistance Team), שכתבו מסמכי הנחיות ארוכים למי שעוסקים בעבודה הלא־פשוטה הזאת. איסוף עדויות מאסון הוא תהליך קשה נפשית גם לאוספים וגם לניצולים והעדים, והוא כרוך בשאלות אתיות שונות - מה אוספים, לאיזה צורך ואיך עושים זאת ברגישות הנדרשת.

לפעול באופן אתי, זה לא בהכרח להשאיר את הניצולים והעדים לנפשם ולתת להם להחלים בלי התערבות. לניצולים רבים ישנו רצון לספר את הסיפור שלהם, למען ההווה ולמען העתיד, ולוודא שהוא יסופר באופן מדויק, בקולם. ישנו ערך רגשי, קהילתי ופוליטי בעדויות שנאספות. "קהילה שמתעדת את עצמה, קל לה יותר להגדיר את זהותה. תחשבי על ההגדה של פסח", אומרת שפר.

פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, מוסיפה: "ישנה הסכמה שעבור רוב האנשים, קיימת חשיבות בלתעד, בלספר את הסיפור, בלתת קול לטראומה, בלהנכיח את מה שהם עברו. אנחנו רואים את זה גם לגבי טראומות מיניות, וגם בעדויות של ניצולי שואה כמו בפרויקט שהוביל סטיבן שפילברג. אלה רק חלק מהמון דוגמאות".

 פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי / צילום: דניאל חנוך

"מכל מלחמה נשאר לנו שם אחד"

היסטוריונים יודעים שהיקף ואופן התיעוד ישפיעו על האופן שבו תיקרא ההיסטוריה בעתיד, וזה בתורו ישפיע על האירועים שיתרחשו באותו עתיד, משום שנרטיבים מובילים את הפוליטיקה בכל רבדיה - הפוליטיקה של חיי היומיום והפוליטיקה המדינית.

הבהילות לתיעוד נובעת גם מחשש שמה שקרה יוכחש בעתיד?
שפר: "הכחשה זה הקיצון, אבל ישנם מנגנונים טבעיים ונורמליים של הדחקה, שכחה, רישול, סדרי עדיפויות. ומנגד, עם כל כמה שהשואה תועדה ונחקרה, והיא אחד האירועים הכי נחקרים בעולם, זה עדיין מוכחש. תעודת ביטוח זה לא".

ויניצקי־סרוסי: "בסופו של דבר התודעה הקולקטיבית זוכרת אירועים גדולים באמצעות כמה סיפורים בודדים. אי אפשר לזכור 6 מיליון קורבנות שואה. יש אנה פרנק אחת, והיא נזכרת משום שהיא תיעדה את חייה באופן מאוד מיוחד והיה מי ששמר את התיעוד והצליח להביא אותו לידיעת העולם. קשה בזמן אמת לדעת איזה סיפור יישאר בזיכרון הקולקטיבי.

"הדור שלי זוכר את הסיפור של משפחת הרן מהפיגוע הנורא בנהריה. אחר כך הגיעו פיגועי שנות ה־90 וה־2000, כל כך הרבה קורבנות ואירועים דומים שיותר קשה להעלות בתודעה שם או פנים מסוימים, אלא מי שהיה לנו אליו קשר אישי. מכל מלחמה או מבצע בדרך כלל נשאר לנו שם אחד - יהודה קן־דרור מקדש, גוני הרניק מלבנון הראשונה, רועי קליין מלבנון השנייה".

רחל והעוגיות?
"זו באמת דוגמה לסיפור שהוא כל כך יוצא דופן וייחודי שיש לו סיכוי טוב להיחקק בזיכרון. אבל עולה גם השאלה אם, למשל, לעובדה שערוץ 12 סיקר לוויה מסוימת או לא יכולה להיות השפעה על האופן שבו הסיפור של המלחמה הזאת ייחקק בתודעה של כולנו".

לתת לאנשים לדבר בקולם

קהילות שלא תועדו בעבר מתאמצות היום לחשוף את ההיסטוריה שלהן, כך שקולן יישמע, גם בדיעבד. לדוגמה, אומרת ויניצקי־סרוסי, ישנו ניסיון לחשוף את ההיסטוריה של הנשים בקהילות שבהן סופרה בעיקר ההיסטוריה של הגברים. זהו חלק מהניסיון לתת עושר ומגוון להיסטוריה, שבעבר עסקה בעיקר בגורמים החזקים: העמים שניצחו, המלכים, הקיסרים ומקבלי ההחלטות. "בעשרות ואולי 100 השנים האחרונות, הדגש של חקר ההיסטוריה הוא לא רק על המלכים, לא רק על החזקים, אלא גם על האנשים הרגילים, כמונו", היא אומרת.

שפר נותנת דוגמה ספציפית יותר של נשים לסביות. "בעשרות השנים האחרונות יש ניסיון לחקור את ההיסטוריה הקווירית. נשים לסביות חוקרות את הקהילה משנות ה-50 ואילך. אין מקורות על הקהילה הזאת לפני 70 או 700 שנה. לא משום שלא היו לסביות, אלא כי הן כמעט לא תועדו. זה נכון גם לילידים באמריקה הצפונית והדרומית, או בניו זילנד. או אפילו הפלאחים במזרח התיכון".

אז קהילה מושפעת מכך שהיא לא תועדה?
שפר: "לא יודעים מי הם היו, במה הם האמינו או איך נראו חייהם. קשה לנו יותר להבין את האנושיות שלהם. זה מקשה על ביסוס נרטיבים לאומיים וטענות לאומיות. ולפעמים אחרים מדברים במקומם, מייחסים להם היסטוריה או תפיסות עולם שאין להם. לאנשים חשוב מאוד לשמוע את אבותיהם מדברים בקולם. יש לכך משמעות קהילתית ואישית.

"היום אנחנו מנסים להשתמש בכלים טכנולוגיים ייחודיים כדי לחשוף את העבר שלא זמין לנו בצורה הנגישה ביותר, בתיעוד המילולי. אנחנו מנסים לאסוף רמזים פיזיים, למשל שאריות DNA, בכל מיני שיטות שלא היו קיימות בעבר, כדי לחשוף בכל זאת את הקולות של מי שלא תועדו בצורה נגישה יותר. אנחנו עושים את זה גם משום שזה מה שהוגן מבחינת האנשים הללו, אבל גם כמחויבות לתפקידנו כהיסטוריונים, שרוצים באמת להבין את העבר".

"מטרת התיעוד לא מקדשת כל אמצעי"

פנייה לאדם שעבר טראומה כדי לבקש ממנו עדות, חפצים פיזיים, או תמונות והודעות מהטלפון שלו כרוכה בשיקולים אתיים רבים. במדריך לאוסף העדויות באתר של אגודת הארכיבאים, מצוין שהשאלה האתית הראשונה במעלה היא מה מטרת הפרויקט, ואם אכן יש בו תועלת או צורך. ויניצקי-סרוסי מסכימה. "התיעוד הוא לא מטרה שמקדשת כל אמצעי. העדים הם אלה שיחליטו מתי, איך ועם מי לדבר, ואולי לא לדבר כלל".

שפר מוסיפה: "באיסוף עדויות ישנם פרוטוקולים מאוד מסודרים של פרטיות. הישראלים מאמצים את התקנות האירופיות, שהן היום עוד יותר מחמירות מאלה האמריקאיות. למשל, אם אדם מחליט שהוא רוצה למסור עדות, אנחנו אמורים לשמור לו את הזכות להסיר אותה בעתיד. זה אומר שאנחנו חייבים לתכנן את המאגר כך שאפשר יהיה למצוא את העדות כדי להסירה. אלה דברים לא טריוויאליים. כל זה עוד יותר נכון אם מדובר בקטין שהורה נתן את ההסכמה עבורו, ובעתיד הוא עלול להחליט אחרת בעצמו".

מה קורה אם מישהו מוסר לכם סרטון שבו נכלל גם אדם חטוף?
שפר: "ישנם חוקים המסדירים צילום במרחב הציבורי, אבל אנחנו כמובן רוצים לגלות רגישות מיוחדת. במקרה כזה נשקול את החשיבות של התיעוד. איסוף של רקמות או DNA של אנשים שהם או צאצאיהם המזוהים עדיין נמצאים בחיים, הוא גם עניין מורכב מאוד, שצריך להסדיר את ההסכמה לגביו, או לבצע תהליכי התממה, כלומר ניתוק המידע מאמצעי הזיהוי. אם אוספים רקמות, זה דבר מורכב מאוד, בעיקר ביהדות".

לגבי איסוף עדויות בעל פה, אומרת שפר: "הכלל הבסיסי הוא ליצור אמון. את זה אפשר לעשות בכמה דרכים. להסביר במדויק מה מטרות הפרויקט, איזה שימוש ייעשה בחומרים ואילו הגנות על פרטיות קיימות. אפשר להראות דוגמאות לעדויות שכבר נאספו, או לפרויקטים דומים שנעשו בעבר. אנחנו נעזרים באנשים מתחומי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה כדי לבצע חלק מהראיונות, כי לעומת היסטוריונים, יש להם יותר הכשרה לכך. בנוסף, לפעמים ישנה שותפות בין חוקר מחוץ וחוקר מתוך הקהילה, כדי שהגורמים שמדברים עם האנשים בקהילה יהיו אלה שמבינים את השפה והרגישויות שלהם. זו בעצם פעולת תיווך ותרגום.

"אם אין אפשרות לגייס חוקר מתוך הקהילה, אנחנו נשתדל לבצע כמה ראיונות גישוש כדי להבין קודם כול את השפה ואת הרגישויות, ואחר כך בראיונות הבאים, אנחנו נשתמש בשפה שלמדנו מהראיונות הראשוניים".

לחוקרים יש אולי דילמה אתית. מצד אחד חשוב להגיע לעדים מהר, לפני שדבריהם יושפעו מהשכחה, מהאופן בו האירוע מוצג בתקשורת או מאריזה מחדש של הנרטיב באופן שאולי נכון להם יותר רגשית או אפילו פוליטית. מצד שני, איך דואגים לא לפגוע בעדים או לקבע את הטראומה שלהם תוך כדי העבודה?
ויניצקי־סרוסי: "כל אדם מדבר תמיד מתוך מקום מסוים ורגע מסוים בתוך ביוגרפיה מסוימת. מה הערך לראיין אדם בתוך הטראומה? את מקבלת אמת של אדם בטראומה. יש איזו אמונה, שאפשר להגיע אל
ה־אמת. אם אני אראיין אותה עכשיו אז תהיה לי האמת ביד. לא. אם אראיין אותה עוד חודש תהיה לי אמת אחרת, ועוד שנה תהיה עוד אחת. זה לא שאין עובדות בעולם הזה, אבל גם בעוד תקופה יהיה ערך לתיעוד".

גם לחוקר יש האמת שלו.
שפר: "אי אפשר לנטרל את הפוזיציה. עצם הבחירה לחקור נושא מסוים כבר אומרת שיש לנו פוזיציה. ובאמת אמור להיות לנו איזשהו רגש לגבי מה שאנחנו חוקרים. לא בהכרח לאהוב אותו או לחשוב שהוא נכון, יש אנשים שחוקרים את מה שהם לא מסכימים איתו. אבל אנחנו מנסים לחקור כל דבר כפי שהוא, מתוך החוויה של הדבר שנחקר. חשוב לנסות לתת לאדם לדבר את עצמו במילותיו. לא להכניס מילים לפה שלו".

מי הבעלים של הארכיון?

ב־2022 תיארו החוקרות מלין טורביי וקריסטין ווגרל (Malin Thor Tureby ו־Kristin Wagrell) מאוניברסיטת מלמו, שוודיה, כמה שיקולים אתיים נוספים בכתב העת The Oral History Review. בין היתר הן דיברו על השאלה מי בסופו של דבר נותר הבעלים של הארכיון שבו מתועדות העדויות. האם הוא בבעלות הקהילה או גורם אחר ששולט בגישה לעדויות. במיוחד, הן אמרו, כאשר ארכיון העדויות הדיגיטלי הופך לתהליך מתמשך של איסוף ופירוש העדויות. עצם קיומה של מעין "רשת חברתית" כזאת הוא התערבות, לפעמים של גורמים זרים, בנרטיב של הקהילה ואפילו באופי הקהילה עצמה, אם עד כה לא היו לה רשתות חברתיות קהילתיות כאלה. זוהי אחריות כבדה מאוד על הכתפיים של הארכיבאי.

דרישה אתית נוספת היא לשמור על המידע, כמובן. "היום תיעוד רב נעשה באופן דיגיטלי, וצריך לוודא שהוא עמיד", אומרת שפר. "בעוד שציורי המערות נשמרו מאות אלפי שנים, אנחנו מכירים יותר מדי מקרים שבהם חומר היסטורי נשמר על איזה דיסק פלופי מהניינטיז, ובקושי יש מי שיכול היום לקרוא אותו. כששומרים מקורות עם טכנולוגיה עדכנית, חייבים אקטיבית לנייד אותה לפלטפורמה הבאה, ולא תמיד יש מי שחושב על זה".

היום הדרישה היא לדאוג לגיבוי בשני שרתים לפחות, לשלב מאגרים דיגיטליים ופיזיים, ולמנות גוף שאחראי לנייד את המידע על פי התפתחות הטכנולוגיה.

 מוזיאון להנצחת אירועי 9/11, ניו יורק / צילום: Reuters, Fatih Aktas

האירועים שמדינות מתקשות להנציח

פעולת התיעוד נעשית לא רק למען ההיסטוריונים של העתיד, אלא גם למען הנצחה קולקטיבית: מוזיאונים, סרטים דוקומנטריים, ספרים. "אנחנו עדיין לא בשלב ההנצחה", מבהירה ויניצקי-סרוסי, "אפילו לא סיימנו להתאבל. על הנצחה אפשר לדבר כשאירוע מסתיים. גם לא ברור אם שם המלחמה שנקבע יישאר כפי שהוא. אני מעריכה שלא".

אבל כאשר יגיע זמנה, ההנצחה עלולה ליפול תחת ההגדרה "עבר בעייתי", היא מוסיפה. "אני חוזה שגם האירוע הזה יהיה מאוד קשה להנצחה. באופן כללי, המדינה לא ממהרת להנציח טרור כי היא נתפסת כמי שבגדה ביכולת להגן על אזרחיה. במקרה הזה, על אחת כמה וכמה.

"אפשר לראות את ההבדל בין האופן שבו מונצח טרור בארץ לעומת ההנצחה הצה"לית. נפגעי טרור היו צריכים להילחם על כל שביב הכרה. גם טקס הזיכרון לנפגעי טרור ביום הזיכרון הוא שעתיים אחרי טקס ההנצחה לחיילים. יש דוגמאות נוספות. רצח רבין בעייתי להנצחה, ולא במקרה יש שני ימי זיכרון, אנדרטה בתל אביב וקבר בירושלים".

עם זאת, עבר עצוב הוא לא בהכרח "עבר בעייתי". "השואה עבור הגרמנים היא הנצחה בעייתית. לא עבור הישראלים, כמובן. ברור לנו מי הטובים, מי הרעים ומה המקום של האירוע הזה בנרטיב שלנו, ואם כבר, יש אולי הנצחת יתר של האירוע, כפי שקורה לעתים. אבל הגרמנים, שבאמת התאמצו לתת ביטוי לשואה גם אצלם, בכל זאת הציגו אנדרטה בברלין שלא תמיד ברור ממנה מה בדיוק מונצח בה. רק מי שמגיע למוזיאון הסמוך לאנדרטה יכול לקבל את המידע".

ומה לגבי אירועי 9/11?
"קודם כול השם - רק תאריך בלי משמעות. במוזיאון הדגש הוא על גבורת השוטרים והכבאים, ובצדק, אבל גם היו המון קורבנות אזרחיים. ובנוסף, לא מוצג הקשר לאירוע. וההחלטה לרכז את כולו בניו יורק, נועדה אולי לטשטש את העלבון על כך שפגעו להם בפנטגון".