"ההתייחסות למקום הייתה כאל זירת מלחמה ולא כאל זירת פשע"

במרבית הפעמים, כשמתבצע פשע, מוזנקים לזירה חוקרים. הם מסמנים אותה. מרחיקים ממנה עוברי אורח. אוספים טביעות אצבע ומוודאים שהראיות הפורנזיות בה לא "מזדהמות". גם תשאול העדים, אם ישנם, אמור להתבצע מהר. עד כמה שניתן בסמוך לאירועים הנחקרים. באירועי ה-7 באוקטובר אי אפשר היה לעשות את זה. מעשי הטבח ההמוניים שביצעו אנשי חמאס כללו עינויים אכזריים, אונס, מעשי התעללות קשים ביותר, השחתת גופות והרס יישובים - וביממה הראשונה זירות הפשע עוד היו עתירות קרבות. המשימה הדחופה ביותר הייתה לצלוח אותם. המשימה הבאה אחריה הייתה זיהוי של הנרצחים תוך מתן כבוד מקסימלי לקורבנות, ומסירת הודעות למשפחותיהם. סרטי סימון סטריליים לא יכולים היו להיות חלק מן העסק. פשוט לא היה זמן לזה.

"ההתייחסות למקום היתה כאל זירת מלחמה ולא כאל זירת פשע - לא מבחינת הזירה עצמה ולא מבחינת הקרבנות", מספרת פרופ' יפעת ביטון, משפטנית ונשיאת מכללת אחווה. ביטון נחשפה לכך מהמקום האישי והקרוב ביותר: גיסה, חן נחמיאס, שהיה לוחם ימ"מ, נפל בבוקר ה־7 באוקטובר. השכול הכה במשפחתה של ביטון פעמיים: אח של גיס נוסף שלה, אל"ם רועי לוי, מפקד היחידה הרב־ממדית, נפל גם הוא. מאחר שלקח חמישה ימים לאתר ולזהות את גופתו של חן, מצאה עצמה ביטון בימי ההמתנה בלב ליבה של הזירה. "הבנתי שיש פה ניסיון לשמר את הקונספציה הקיימת, הקודמת, של חיילים שנפלו בקרב, כשאנחנו באירוע שלא דומה לשום דבר שהכרנו".

 רכבים שרופים באזור המסיבה בקיבוץ רעים / צילום: ap, Ohad Zwigenberg

לדבריה, בשל הנסיבות שנוצרו, עלה חשש שלא כל הממצאים בזירה מצולמים ומתועדים כמו שצריך, אך השאלה הגדולה שהטרידה אותה היא אם ישנו גוף שאמון על בדיקה שיטתית ומסודרת של הדברים, שהכל, ללא יוצא מן הכלל, עובר דרכו. "מאוד בולט שהיו פה הרבה גורמים עם ראיות בידיים. צבא, משטרה, שב"כ, אנשים פרטיים, כוחות הצלה, עיתונאים שנכנסו לזירה", משתפת ביטון. "הייתה צריכה להינתן בפומבי הנחיה ברורה שאומרת: אנחנו הכתובת. היו אנשים, ניצולים מהטבח, שסיפרו ששבועיים לא דיברו איתם. זה לא אומר שצריך היה לזמן אותם לחקירה במיידי, אבל כן נדרשה הנחיה לציבור הרלבנטי לחקירות שתבהיר מי מטפל בו ולמי יוכל לפנות. התרעות שלי בנושא בפני גורמים רלבנטיים נפלו על אוזניים שרעש המלחמה מיסך אותן".

חקירה חסרת תקדים בשל טיב המעשים והיקפם

השבוע הודיע משרד המשפטים כי המשטרה והפרקליטות, בשילוב כל גופי הביטחון, חוקרות את זוועות ה־7 באוקטובר מזה חודש גם במישור המשפטי. "מדינת ישראל לא תשלים עם רציחתם, חטיפתם ופציעתם של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון ועם החרבת יישובים", נכתב. לצד הפעילות במישור המבצעי והמדיני, בין היתר להשבת החטופים, נעשית פעילות משפטית "מתוך ראייה כוללת של מתקפת הטרור הנפשעת, על כל היבטיה, הלאומיים והבינלאומיים. זאת, במטרה לחקור ולקיים הליכים משפטיים נגד מי שביצעו את מעשי הזוועה הללו, תכננו אותם והיו מעורבים בהם, יהא מקום מושבם אשר יהא".

 ההריסות בקיבוץ בארי שבמועצה האזורית אשכול / צילום: ap, Baz Ratner

במשרד המשפטים הדגישו כי החקירה, שמנהל ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל, מלווה באופן אישי על ידי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ופרקליט המדינה עמית איסמן, שמעודכנים על הנעשה בתיקים על בסיס יומי. כן ציינו שם כי שיתופי הפעולה בין גופי הביטחון אדוקים, וכוללים גם מעורבות משמעותית של השב"כ. לטענת גורם במשרד המעורה בנושא, ישנם מאות חוקרים ופרקליטים שמעורבים בחקירות, עם התמחויות מגוונות. הפוקוס של המשימה, עם זאת, הוא מקומי. את הדין עם הרוצחים, מבהירים שם, ימצו בישראל.

החקירה הזו חסרת תקדים בישראל. גם בשל טיב המעשים שנחקרים וגם בשל היקפם, שהותירו גם את אנשי המכון לרפואה משפטית באלם. מצב הדברים מחייב איסוף ראיות מהרבה מאוד זירות, ומהרבה מאוד אנשים. ישנם אלפים שיכולים למסור עדות, והמעגלים הללו יכולים להוסיף ולהתרחב. "אנחנו מסתכלים על זה גם כאל הרבה מאוד מקרים פרטניים, וגם, באותה נשימה, כעל אירוע אחד גדול", הסבירו משרד המשפטים. ולזה, מטבע הדברים, יש כל מיני משמעויות, רגישויות ומורכבויות.

לתרגם את לקחי יוגוסלביה ל"ישראלית"

לדברים יש כמובן חשיבות משפטית המשליכה על כתבי האישום של המחבלים ועל העמדה הישראלית בהליך בינלאומי, אם יהיה כזה. אולם היא קריטית גם, ואולי אף יותר, בהיבטים של שיקום הקורבנות ושל מניעת טראומה אצל כל מי שבא עם הזוועות במגע, גם כמעגל שני.

"ברור לי הצורך לחקור במהירות ואם יש אנשים שאפשר להעמיד לדין, לעשות זאת. עם זאת, מדובר בנפגעים עם מאפיינים ייחודיים שחוקרי משטרה רגילים לא יודעים להתמודד איתם. הם לא נתקלו בסיטואציות כאלה בעבר", אומרת פרופ' דנה פוגץ', מומחית לנפגעי עבירה מהמכללה האקדמית אונו. "צריך להביא בחשבון שגם החוקרים עצמם וכל אנשי המקצוע שטיפלו בקרבנות, כמו פרמדיקים ואנשי זק"א, עשויים לסבול מקורבנות משנית". כדי שזה לא יקרה, וכדי שלא להעמיק את הטראומה של הקורבנות, החקירות חייבות להיות רגישות ומכוונות ספציפית לסוג העבירות שבוצע כאן. "תשאול מיודע טראומה" קוראים לזה. ולטראומה הספציפית הזו יש, מתברר, ידע וניסיון בעולם, וגם מומחים. האנושות סיפקה לא מעט זוועות שדרשו טיפול.

"זה עלה בצורה חזקה ביוגוסלביה, במלחמות הבלקן", מבארת פוגץ', שמזכירה גם את מעשי הזוועה שבוצעו ביזידים ואת הג'נוסייד ברואנדה. "ההערכות הן שביוגוסלביה היו 50-20 אלף נפגעים של עבירות מין, נשים וגברים. שם הם פיתחו מנגנונים של זיהוי והתמודדות עם אירועים שכאלה, והידע הזה הוא באמת מאוד ספציפי". פוגץ' מזכירה שהפגיעה כאן היא מורכבת, רב־מערכתית. "אשה שראתה את החברה שלה נפגעת מינית, הילד שלה נחטף וכל השכנים שלה נרצחו - אי אפשר לחקור אותה כמו שחוקרים נפגעת עבירה באופן רגיל", טוענת פוגץ', שייצגה מאות נפגעי עבירה. "צריך פה פרוטוקולים מיוחדים לחקירות האלה, מיודעי טראומה. לכן המדינה הייתה צריכה - ועדיין לא מאוחר - מנגנון שילמד מידע שנצבר בעולם ויתרגם אותו לשפה ה'ישראלית'. למקום שלנו ולאנשים שלנו".

פוגץ' מדגישה שאף שמדובר באירוע רב נפגעים שקשה מאוד לטפל בו, ישנה חשיבות רבה בשמירה על זכויות הנפגעים. "חשוב מאוד לאפשר להם לדעת היכן החקירה עומדת ולא לתת להם ללמוד מהתקשורת על דברים בעניינם. נניח לשים מיקרופון על מיוט בשיחת זום איתם - זה לקוח מה'טקטסטבוק' של איך לא להתנהג. המסקנה הראשונה של כל המחקרים היא שמה שנפגעים צריכים זו הכרה והשמעת הקול, והזכות הזו להשמיע קול, צריך לאפשר אותה גם בחקירה".

משרד המשפטים: כוח אדם בהיקף חסר תקדים

לחקירות מותאמות טראומה מהסוג הזה יש הרבה קווים מנחים. גם האו"ם פרסם הנחיות ספציפיות מאוד בנוגע ל"עשה ואל תעשה" בתשאולים של טראומות המוניות, אפרופו מעשי הזוועה של דאע"ש.

אחד מהקווים הללו הוא הצורך בגביית העדויות על ידי גורם מדינתי רשמי. הפעם, מסיבות שקשורות גם באופן שבו התגלגל אותו יום נורא והכאוס ששרר בעקבותיו, נכנסו לתמונה גם גורמים פרטיים. לאלה היו כוונות טובות, אך לא בטוח, לדברי פוגץ', שתרומתם מיטבית. "הגוף היחידי שמוסמך לקחת הודעות של עדים הוא המשטרה, או הצבא בנסיבות מסוימות. כשאנשים אוספים מה שהם קוראים לו עדויות, זה יכול רק לפגום בחקירה קיימת, לזהם אותה. אני מאוד חוששת שדווקא פה תהיה דוגמה לאיך מרוב כוונות טובות התוצאה עלולה להיות הרת אסון. ישראל", היא ממשיכה, "מתמודדת לא רק בחזית המשפטית אלא גם בזירה הבינלאומית. ומבחינת העולם הדברים חייבים להיעשות לפי הספר, גם כדי שיהיה להם ערך בפריזמה ההיסטורית. היה צריך לבוא ולומר מהרגע הראשון: יש לנו אירוע מזעזע, להגדיר מי הגורם המתכלל, ולומר שחקירות פרטיות וסרטי צילום יהיו רלוונטיים לאחר שהזירה נבחנת בידי רשויות החקירה, ורק אחרי שהעדים נחקרו - ולא לפני".

במשרד המשפטים הדגישו שהחקירה מתנהלת מהיום הראשון ושהוקצה לו כוח אדם חסר תקדים בהיקפו. אולם מהדברים של ביטון ופוגץ', כמו גם מהתיעודים שעלו מהיממה הראשונה בתקשורת המשודרת, לא ברור שהמידע הזה היה נחלת הכלל. ייתכן שהטעם לכך היה הרצון, שעליו הסבירו במשרד המשפטים, שלא לפגוע בחקירות. ייתכן שהייתה זו התחושה הכללית שליוותה את השבועות האחרונים שאין בעל בית. כך או אחרת, יש לקוות שהחקירות אכן ינוהלו ברגישות המקסימלית, ויסייעו לא רק במיצוי הדין עם הפושעים - אלא גם במאמצי ההחלמה של הקורבנות.

בנוגע לחטופים, במשרד הבריאות כבר נערכים לבואם תוך חשיבה מעמיקה על טיפול בטראומה, גם מינית. במשרד סיפרו על "חדרי 4" ייעודיים (לטיפול בנפגעות אונס) ועל הכנה משמעותית בנקודות הללו. רק שישובו, אומרים שם, שיהיה במי לטפל.