ספרים | ראיון

"אני אוהב אתכם": הסופר הפופולרי ביותר ביוון מתייצב לצד ישראל

חריסטוס חומינידיס, שביקר כמה פעמים בישראל ומצהיר שהוא אוהב אותה, עוקב בדאגה אחר המתרחש כאן • לדעתו, זו מלחמה של נרטיבים ועלינו למצוא נרטיב טוב יותר כדי לזכות בדעת הקהל העולמית

חריסטוס חומינידיס / צילום: Afroditi Houlaki
חריסטוס חומינידיס / צילום: Afroditi Houlaki

בימים שבהם ההסברה הישראלית מתקשה לתת פייט במדיה הבינלאומית, מנחם לפגוש אנשי תרבות מובילים ממעבר לים, שלא רק מתייצבים בגאון לצד ישראל אלא גם מגלים הבנה ועניין כנים במורכבות החיים כאן.

אדם כזה - שאפילו ביקר בישראל שש פעמים לאורך השנים, אף שאינו יהודי - הוא הסופר היווני חריסטוס חומינידיס (57). "תמיד הייתי נלהב כלפי ישראל. אני אוהב אתכם", הוא מצהיר בשיחה שהתקיימה לאחרונה מביתו באתונה. "רציתי שספריי יתורגמו לעברית ויצרתי קשר ביוזמתי עם הוצאות לאור ישראליות כדי שזה יקרה. לאורך השנים, היו לי שיחות עם עמוס עוז וגם עם א.ב יהושע, שהיה אדם משעשע מאוד. בירושלים נפגשתי לארוחה עם אתגר קרת".

הסיפור של החייל וסוסו שהפכו לגיבורי מלחמת העולם הראשונה
6 הערות | "את ואני והמלחמה הבאה": 55 שנה למחזה המכונן של חנוך לוין 

חומינידיס הוא מהסופרים הפופולריים ביותר ביוון שזוכה גם להצלחה חובקת עולם, עם ספרים שתורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, טורקית ואפילו עברית ("הילד החכם", ספרו הראשון מ־1993; וכן קובץ סיפורים קצרים, שראה אור ב־2000, בשם "תרנגול ללא רחמים"; שניהם תורגמו בידי דספינה ליאוזידו שרמיסטר וחיים פסח, ה"ו). עד כה הוא פירסם 13 ספרים, שלושה מהם הם קבצי סיפורים קצרים.

עטיפת ספרו של חומינידיס ''תרנגול ללא רחמים''
 עטיפת ספרו של חומינידיס ''תרנגול ללא רחמים''

ספרו "ניקי" ("ניצחון" ביוונית), שראה אור ב־2014, זכה ב־2021 בפרס היוקרתי "הספר האירופאי" בקטגוריית הפרוזה, ובכך היה לסופר היווני הראשון שזכה בפרס. "הנכס הספרותי העיקרי של חומינידיס הוא היכולת ליצור דימויים שלמים בעלי חיוניות ייחודית וברצף כזה שנותן לקורא את הרושם שהוא צופה בסרט", כתבה על הספר העיתונאית ויויאן אפתימיופולו לפני כעשור במגזין היווני Lifo. "הסופר ההומניסט מקיף באהבה ובהבנה לא רק את גיבוריו המרכזיים אלא את כל הדמויות בסיפור".

הספר, ששואב השראה מסיפורה האמיתי של אמו - ששמה, כשם הגיבורה, "ניקי" - מגולל את סיפור התבגרותה של אישה צעירה שחייתה ביוון תחת הכיבוש הנאצי ומלחמת האזרחים המרה שהגיעה בעקבותיה.

עטיפת ספרו של חומינידיס ''הילד החכם''
 עטיפת ספרו של חומינידיס ''הילד החכם''

ראש העיר היהודי

בשיחה עימו, חומינידיס חוזר למאורעות השואה ביוון ולשורשי האנטישמיות, אותם הוא קושר לעלייה במספר התקריות האנטישמיות שנראות כעת ברחבי העולם, על רקע מלחמת "חרבות ברזל". הוא מזכיר, למשל, את המחיקה הכמעט מוחלטת של הקהילה היהודית המפוארת בסלוניקי, שמנתה בשיאה, לפני המלחמה, כ־50,000 איש ולאחריה - כ־2,000 יהודים בלבד.

"בסלוניקי, אחרי שהיהודים נלקחו למחנות, היוונים נכנסו לבתיהם והשתמשו בשיש מבתי הקברות כדי לסלול כבישים", אומר חומינידיס. "כעת רואים שוב תקריות אנטישמיות חמורות, למשל סמלי מגן דוד צהוב שהוטבעו בבנייני מגורים של יהודים וישראלים בגרמניה. ביוון האנטישמיות היא לא כזו קיצונית. הוכחה לכך היא העובדה שלפני כחמש שנים נבחר לעיר יאנינה ראש עיר יהודי בשם מויסיס אליסף. הוא נפטר בשנה שעברה מסרטן (זו הייתה הפעם הראשונה שבה נבחר אדם יהודי לראשות עיר ביוון, ה"ו)".

מאז פרוץ מלחמת ישראל־חמאס, חומינידיס עוקב באדיקות אחר החדשות וכן שומע על המתרחש מחברים יוונים־ישראלים שמתגוררים בישראל. חבר שכזה הוא למשל איש העסקים ויו"ר לשכת המסחר ישראל־יוון, סבי מיוניס, שלמד עימו בבית הספר. מיוניס עלה לישראל ב- 2006 ועוסק מאז בעיקר בפילנתרופיה ותמיכה בעולים חדשים. "בדור הסופרים בני גילו, חומינידיס הוא הסופר הכי משמעותי והכי משפיע", אומר עליו מיוניס. "כילד הוא היה שונה מכולם. הוא אף פעם לא היה במיינסטרים, וכך גם היום. הוא חכם מאוד ובעל חשיבה עצמאית".

היוונים לא רוצים לדעת

חומינידיס הוא יליד אתונה ועורך דין בהכשרתו. הוא מעורב ובקיא מאוד בפוליטיקה בארצו וגם בזו העולמית, ומתבטא תכופות בסוגיות אלה בכלי התקשורת. לאורך השנים הגיש גם תוכניות ברדיו, כתב מחזות לקולנוע ולטלוויזיה והוא בעל טור קבוע בעיתון הגדול ביוון, Ta Nea.

לדבריו, בכל הנוגע למורכבות הסכסוך בישראל, "היוונים, וגם הרבה אירופאיים, לא מבינים ולא רוצים לדעת", אומר חומינידיס. "למשל, ממה שאני מבין, רבים מהקורבנות בטבח שהתרחש ב־7 באוקטובר החזיקו בדעות פרוגרסיביות והתנגדו למדיניות של בנימין נתניהו. שמעתי שהסופר אתגר קרת מחדד את הפרדוקס הבא - בזמן שהקהילה הגאה בארה"ב יכולה לתמוך בפלסטינים, אפילו בחמאס, הרי שחמאס למעשה זורק הומוסקסואלים מגגות הבתים. אני מוצא את זה משוגע".

כמו במדינות רבות באירופה, גם באתונה נערכו בשבועות האחרונים כמה מצעדים והפגנות פרו־פלסטיניות, לצד גם הפגנות פרו־ישראליות שנתמכו בידי הקהילה היהודית ואף זו הישראלית באתונה, שמונה כמה אלפים. ראש הממשלה קיריאקוס מיצוטאקיס תומך בישראל ובזכותה להגן על עצמה, ואף הגיע לישראל בימי המלחמה הראשונים כדי להפגין תמיכה.

אך בציבור הרחב התמיכה בישראל, לפי סקר שנערך בסוף אוקטובר, היא רק 22%, בעוד התמיכה בצד הפלסטיני גבוהה יותר, 28%. בכל זאת יש להביא בחשבון שהשאלה בסקר נוסחה כך שלא התייחסה למלחמת ישראל־חמאס כי אם לתמיכה בישראל, אל מול פלסטינים: "במלחמה בין ישראלים לפלסטינים, לאיזה צד אתה רגיש קרוב יותר?".

כך או כך, בעבר התמיכה של הציבור היווני בישראל הייתה אפילו נמוכה מ־20%. "המפלגה הקומוניסטית ביוון (KKE) זכתה ב־8% מהמושבים בפרלמנט והיא פרו־פלסטינית", אומר חומינידיס, "שזה אומר גם פרו־חמאסית. היא מארגנת הפגנה ואז אנשים צועקים נגד ישראל. זה עצוב".

להראות את הסרטונים

כמספר סיפורים, חומינידיס מזהה את חולשת הנרטיב הישראלי אל מול זה הפלסטיני. או במילים אחרות - הוא מבחין באתגר שנעוץ בניסיון הישראלי לבנות נרטיב מעורר אמפתיה. "בתפישתם של יוונים רבים הפלסטינים חיים בתנאים קשים בעזה, הם עניים. הם לא חזקים. ומולם הישראלים הם עשירים וחזקים", אומר חומינידיס. "לכן, בעיניהם, צריך לתמוך בפלסטינים מסיבות של צדק. מי שמפגינים נגד ישראל בכיכר סינטגמה (כיכר ההפגנות של אתונה), הם לא אנשים רעים. הם מונעים בידי הסטיגמה שלפיה היהודים הם 'הרעים' כי הם עשירים וחזקים, והפלסטינים עניים ומסכנים. אין ספק, זו מלחמה של נרטיבים ואתם צריכים למצוא נרטיב טוב יותר כדי לזכות בדעת הקהל".

איך אפשר לעשות זאת למשל?
"לדבר בעובדות: למשל - חמאס מחביא את עצמו בתוך האוכלוסייה האזרחית בעזה. ישראל צריכה להציג את עצמה לעולם כחברה פתוחה וליברלית. היא צריכה להראות את עצמה כחברה דמוקרטית, שבה מיעוטים יכולים לבטא את עצמם. זו הסיבה שישראל שונה מהמדינות הסובבות אותה. ישראלים נהנים מחופש ביטוי. הם יכולים לצעוק כנגד הממשלה שלהם הכי חזק שהם רוצים. אם עזתים יאמרו בגלוי מילה אחת רעה על חמאס - זה הסוף שלהם. אם המלחמה הזו תסתיים בניצחון של ישראל, אבל אנשים ממדינות המערב לא יבינו מה בדיוק קרה, האם ולמה המלחמה הייתה מוצדקת, ישראל תמותג לרעה".

הרי הסרטונים שמראים את מעשי הטבח של מחבלי חמאס מזעזעים. הם גרועים מסרטוני דאעש. איך ייתכן שאנשים בעולם עדיין לא מבינים?
"לדעתי ישראל צריכה להראות את הכול, גם את התמונות והסרטונים הקשים ביותר".