נשיא ארה''ב, ג'ו ביידן / צילום: ap, Doug Mills
נסיבות שחרורם של ילדים ושל קשישים משבי חמאס הזכירו לפחות לחלקים של כדור הארץ מה מוטל על כפות המאזניים. על שערים ראשונים של עיתונים, במיוחד דווקא באמריקה הלטינית, נראה צילומו של ילד ישראלי מוקף באנשי חמאס רעולי־פנים; עיתון במקסיקו פרסם בראש עמודו הראשון תמונה של סבתא ישראלית מבוהלת נגררת בידי איש חמאס. אחר־כך נודע שהיא חששה כי עומדים לעשות בה לינץ', לאחר שעזתים יידו אבנים ברכב שהסיע אותה אל מעבר רפיח.
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בילה את סוף השבוע של חג ההודיה באי נאנטאקט, סמוך למדינת מסצ'וסטס, בצפון מזרח ארה"ב, מקום הנופש המועדף של עשירי אמריקה. הוא התארח בטירתו של איש פיננסים מפורסם, דייוויד רובינסטין. הנשיא היה שם היה עם משפחתו המורחבת. באשר הלך, הוא נתקל במשמרות מחאה פרו־פלסטיניות, שהטיחו בו קריאות גנאי. הוא חזר ושמע את החרוז החדש של תנועת מן־הנהר־אל־הים, "אינך יכול להתחבא (hide), אתה מביא ג'נוסייד". הוא שמע גם את הקריאה "רוצח של כורסת משרד" וצפה בכרזה הדורשת "הפסקת אש 4Eva", זאת אומרת "לתמיד".
אין קושי להבחין במקורות ההשראה ההיסטוריים של המחאה הזו, סגנונה, קריאותיה ושיטות הגרילה שלה. היא אינה אלא רפליקה של התנועה נגד מלחמת וייטנאם. מוחי 1967-1968 היו קוראים את ראשי־התיבות של שם הנשיא דאז, LBJ, וחורזים, "כמה נערים הרגת היום?". כמו המוחים ההם, גם מוחי 2023־2024 אינם מבחינים שמלחמת להבאיש את ריחו של הנשיא הדמוקרטי תורמת להריסת נשיאותו ולהעלאתו של רפובליקן שמפניו הם סולדים: ריצ'רד ניקסון ב־1968, דונלד טראמפ ב־2024.
קשה לדעת איך תנועת המחאה הזו משפיעה על מצבו הנפשי של הנשיא. אנחנו יודעים שהיא השפיעה במידה בלתי רגילה על לינדון ג'ונסון לפני 55 שנה, כאשר החליט במפתיע שלא לחזור ולהתמודד על הנשיאות. ספק אם ביידן מתכנן משהו מעין זה, אבל אם הוא שוקל שלא להתמודד, התנכרותו של השמאל הרדיקלי עשויה להטות אותו.
"אבדה, נמצאה והוחזרה"
זו תהיה תוצאה דרמטית ולא צפויה מעיקרה של 7 באוקטובר. אפשר שזו לא תהיה הזירה היחידה שבה מאורעות המזרח התיכון משפיעים על הפוליטיקה הפנימית. הגידול בכוח הימין האנטי־מוסלמי בהולנד בבחירות של השבוע שעבר היא תוצאה אפשרית נוספת; אפילו מהומות הרחוב נגד מהגרים בדבלין בירת אירלנד בסוף השבוע שעבר.
אירלנד היא אומנם זירה מעניינת. ניצולת חמאס, אמילי האנד בת התשע, מחזיקה באזרחות אירית. ראש ממשלת אירלנד, ליאו ואראדקאר, הואיל לשים לב לשחרורה. הוא צייץ את קורת־רוחו, אבל לא מְלָאוֹ לבו אפילו לרמוז על נסיבות שבייתה. "ילדה חפה מפשע, שאבדה, ועכשיו נמצאה והוחזרה, ואנחנו נושמים לרווחה. תפילותינו נענו", כתב ה"טישוֹק" (מנהיג באירית, תוארו הרשמי של ראש הממשלה).
אמילי של ה"טישוק" היא ילדה מטאפיזית, החיה במציאות אקסטרה־טריטוריאלית. מה חבל שהיא יצאה מביתה יום אחד מבלי לבקש רשות, ועקבותיה אבדו. אולי סופת ציקלון גדולה היא שנשאה אותה אל ארץ עוץ וחמאס.
ה"טישוק" ידע היטב מה הוא עושה. אירלנד היא כנראה הארץ האנטי־ישראלית ביותר באירופה. היא נעשתה כזאת הרבה לפני 7 באוקטובר. מפלגתו של ה"טישוק" מפגרת הרחק מאחור בסקרי דעת הקהל. המובילה, בהפרש ניכר, היא "שין פיין", מפלגת שמאל רדיקלית, אנטי־מערבית קיצונית ואנטי־ישראלית לתיאבון. היא קראה לניתוק היחסים עם ישראל עוד ב־2021. מנהיגת המפלגה נאמה לפני שבוע בעצרת פרו־פלסטינית בדבלין. נאומה היה זרוע במלים "אפרטהייד" ו"טיהור אתני". אם היא, מרי לו מקדונלד, תעמוד בראש הממשלה הבאה, אין זה כלל מן הנמנע שאירלנד תהיה המדינה האירופית הראשונה מאז 1967 שתנתק את היחסים עם ישראל.
אין מאגר של רצון טוב
אירלנד היא דוגמה קיצונית באירופה, אבל אינה קיצונית בחלקים אחרים של העולם. לפני עשרה ימים גורש הסגל הדיפלומטי של ישראל מדרום אפריקה. ימים אחדים קודם, קולומביה וצ'ילה החזירו את שגריריהן מישראל. עוד קודם, בוליביה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בפעם השנייה בתוך 14 שנה.
אין מנוס מלהכיר שזו רק ההתחלה. ככל שתתארך מלחמת המגן של ישראל בעזה, וככל שיתרבו המראות של פלסטינים מתים, כך יגבר בידודה הבינלאומי של ישראל. הוא יגבר במיוחד בארצות שבהן אין מאגר ניכר של רצון טוב כלפי ישראל, או בארצות שבהן שמאל רדיקלי משתתף בשלטון.
רצונו של השמאל הרדיקלי העניק השראה למפולת הדיפלומטית באמריקה הלטינית. שם אפשר למצוא עקבות של אובססיה אנטי־ישראלית, שלא לומר פתולוגיה.
אובססיה ופתולוגיה אפשר למצוא גם בשמאל הרדיקלי באירופה, למשל אצל Sumar, השותפת הקואליציונית של ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס. ממשלתו, שעתה זה הושבעה, תלויה לעצם קיומה בשותפותיה השמאליות הקטנות, אנטי־ישראליות לתיאבון.
שרה אחת קראה עוד באמצע אוקטובר להעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו לדין על פשעי מלחמה. היא ייחסה לישראל "תוכנית לג'נוסייד", וחתמה ציוץ במילים "חירות לפלסטין". שרה אחרת צייצה בהסכמה כי "יש להעניש פשעי מלחמה". שלישי מיהר לצייץ שמעשי ישראל הם "ברבריות צרופה". והוא הוסיף כי מעשים כאלה "אפשר לקבל עוד פחות מארץ המכנה את עצמה דמוקרטית וכובשת את פלסטין במשך עשרות שנים מבלי להיענש".
לא בדיוק מתחבר, כי לא ברור אם אין "לקבל" את זה מפני שהיא מעמידה פנים שהיא דמוקרטית, או מפני שהיא כובשת. אבל תפארת המליצה והציוץ מצדיקה הכול. ליתר ביטחון, האיש, אלברטו גארסון, השר לענייני צרכנות (כנראה גם בספרד צריך להמציא משרדים לצרכים קואליציוניים), גם ריטווט נאום של עיתונאי ישראלי ששמו גדעון לוי, הכולל לגלוג על הישראלים המשוכנעים תמיד שהם קורבנות. מר לוי דיבר במועדון העיתונות בוושינגטון על רקע כרזות, שהוקיעו את השדולה הפרו־ישראלית בארה"ב. הוא משמש עכשיו אליבי לכל אנטי־ציוני, הרוצה להוכיח שהוא מחבב לפחות ישראלי אחד.
ראש ממשלת ספרד - או "נשיא הממשלה", כפי שהספרדים קוראים לו - ביקר בישראל ובמצרים בשבוע שעבר, יחד עם ראש ממשלת בלגיה. הם קראו לישראל לחדול להרוג נשים וילדים.
גינויי סאנצ'ס לישראל מתיישבים יפה עם צרכיו הקואליציוניים. הוא לוליין פוליטי מוכשר, החוזר ומפגין יכולת לרכוש את לבם של אלה היכולים להעניק לו רוב פרלמנטרי דחוק. החודש הוא העניק חנינה לפוליטיקאים בדלניים מקטלוניה, הרוצים לפרק את ספרד. אם הוא מוכן לשלם מחיר כזה, ברור בהחלט כי פניית עורף לישראל היא מחיר קטנטן.
ישראל הגיבה בתוקף רב על הכרזות סאנצ'ס והאשימה אותו בסיוע לטרור. ספרד מיהרה לדחות בתוקף את התוקף הישראלי. לא ברור אם יש טעם להרים כל כפפה שמשליך כל לוליין ואופורטוניסט. האומנם צריך להיקלע לריב, בייחוד כאשר צעקות אינן עוזרות, ובייחוד כאשר החיכוכים עם ארצות זרות עומדים לגבור בשבועות הבאים. אולי מוטב להגיב באנחה מנומסת או במנוד ראש ספקני. ספק אם כעס לשם כעס מועיל במערכת יחסים כלשהי, בין־אישית או בינלאומית.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.