הדיסקית שקוראת להחזרת החטופים
1
כבר בימיה הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל", ובאופן שאיש לא צפה, הדסקית, אותה לוחית התלויה בשרשרת מתכת על צווארם של חיילים, שינתה את זהותה. מה שנחשב עד אז לפריט בעל אופי צבאי מובהק, הפך בן לילה לאביזר אזרחי, שכולם עונדים - מפוליטיקאים, דרך מגישי טלוויזיה ועד המוני בית ישראל. אפילו אילון מאסק, עם שובו מהביקור בישראל, מסתובב עם דיסקית, באופן בולט מאוד, צריך לציין.
● ארכיאולוגיה | חשיבותם של מספרי הסיפורים בחברות הקדומות
● ספרים | אילון מאסק מעורר הערצה ובוז בערך באותה מידה. מה אפשר להבין על האיש הזה?
מדובר ב"דסקית המחויבות" הנושאת את הכיתוב "הלב שלנו שבוי בעזה BRING THEM HOME - NOW", ומצהירה על העונד כי הוא מזדהה עם המאבק להחזרת החטופים והנעדרים מעזה.
מאחורי ייצור והפצת הלוחית הזו עומד מטה משפחות החטופים, והכסף ממכירתה מועבר אליהן במלואו כתרומה. על פי האתר הרשמי של המטה, bringthemhomenow.shop, מחיר 10 דסקיות קטנות (מידות: 3.5x5 ס"מ) הוא 300 שקלים, 10 דסקיות מוקטנות (מידות: 2.5x3.5 ס"מ) מצופות ניקל 400 שקלים ודסקית גדולה (מידות: 40x28 ס"מ) 2,000 שקלים.
2
הדסקית הצבאית נועדה לזהות את החייל במקרה של מוות או פציעה קשה. העוסקים בזיהוי החללים, שוברים אותה לשניים ולוקחים את אחת המחציות, שעליהן חרוטים השם המלא והמספר האישי של החייל.
ממלחמת יום כיפור ואילך, עקב הקושי שהתעורר אז בזיהוי החללים, לוחמים בצה"ל מחויבים להתאבזר בשתי דסקיות: אחת על הצוואר, ואת השנייה עליהם להטמין בנעליים.
המסר שנושאת דסקית המחויבות, והנסיבות בהן נוצרה, הצליחו לשנות את ההקשר של לוחית המתכת: מחפץ המסמל מוות בשדה קרב, לאובייקט המבטא תקווה לחיים.
3
על פי האתר של משרד ההגנה האמריקאי, הדסקיות נוצרו במהלך מלחמת האזרחים, כשחיילים חששו שלא יוכלו לזהות אותם אם ימותו, ואז יקברו אותם בקברים לא מסומנים.
הם מצאו דרכים שונות למנוע זאת: חלקם הצמידו לבגדיהם תגים מנייר, אחרים קשרו לצווארם גושי עץ, עליהם גילפו את שמותיהם. אלה שיכלו להרשות לעצמם, רכשו תגי מתכת מספקים פרטיים. הבקשה הרשמית הראשונה לצייד את החיילים בדסקיות הגיעה ב־1899, עם תום מלחמת ארצות הברית־ספרד. הכומר של צבא ארצות הברית, צ'ארלס ס' פירס, שהיה אחראי גם על חדר המתים, המליץ לצייד את כל החיילים בדסקיות.
שבע שנים אחרי, ההמלצה הפכה לפקודה, והצבא חייב את הלוחמים לענוד דסקית מחוברת לשרשרת, עליה הוטבע השם הפרטי, הדרגה, הפלוגה והגדוד שלהם.
4
בציבוריות הישראלית זכורה דמותו של אדם אחד בלבד שענד דרך קבע דסקית, האלוף במיל' ואיש ארץ ישראל השלמה, רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. בשנותיו האחרונות, כחבר כנסת ושר, התנוססה על בית החזה שלו דיסקית כסופה, עליה היו חקוקים שמותיהם של נעדרי צה"ל בשעתו. כמעט בכל ריאיון עמו הוא נשאל למשמעות האביזר, המפתיע והלא שגרתי, ודאי בנוף הפוליטיקאים הישראליים, ותשובתו הקבועה הייתה שהוא רואה בפדיון שבויים ערך קדוש.
וכך הוא הסביר בנאום שנשא בכנסת ב-1994: "אדוני היושב ראש, חברי הכנסת הנוכחים, משפחות השבויים והנעדרים, אני מציין בצער, קצת בבושה, את העובדה שחברי הכנסת לא מצאו לנכון להיות נוכחים במליאה כאשר עולה סעיף כזה על סדר היום. אני עונד את הדסקית הזאת לא כעדי ולא כקישוט, אלא כהפגנה וכתזכורת לעצמי ולאלה הנקרים בדרכי, כדי שלא נשכח את הבנים, כדי שכל יום נשאל את עצמנו אם עשינו כל שאפשר וניתן לעשות כדי להשיבם הביתה. לכל אחד מהשישה יש הורים או אחים או אשה או ילד, ונפשותיהם כלות לראות אותם שבים בריאים ושלמים לחיק משפחותיהם".
5
לצד הדסקיות, זו גם שעתם היפה של התליונים המעוצבים בצורת מגן דוד וארץ ישראל. מעצבות מקומיות מדווחות כי מאז 7 באוקטובר, ניכרת עלייה במכירות התכשיטים האלה. עוד הן מספרות כי לקוחותיהם, גברים ונשים, שמעולם לא ענדו אותם לפני כן, מתקשטים בהם, מגובים ברוח הלכידות השורה עכשיו על אזרחי ישראל. הצוואר הפך ללוח חי עליו חקוקים לעיני כל רגשותיו הלאומיים של העונד. הדסקית, יחד עם דגל ישראל שהונף בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, מגבשים את סט הסמלים הפטריוטים ששבו לנכוח בגאון במרחב הציבורי.
6
תכשיט אחד כבר הספיק לעורר השבוע מהומה זוטא, כשמנהל בית הספר "תיכונט" תל אביב לשעבר, רם כהן, תהה ברשת X לפשר התליון בצורת ארץ ישראל שעונדת הכתבת המדינית של חדשות 13 מוריה אסרף וולברג. "היא מופיעה עם תליון ארץ ישראל השלמה", כתב. "מה היינו אומרים על המקביל הפלסטיני שלה שהיה משדר מרמאללה עם אותו מסר?".
אסרף וולברג הגיבה: "מה היינו אומרים? שהוא פלסטיני ואני כתבת ציונית במדינת היהודים שעובדת בכלי תקשורת ציוני. מאיש חינוך בעל דעות מאוד לא פופולריות בציבור הישראלי, ניתן היה לצפות לתמיכה בלתי מסויגת בחופש הביטוי", וחתמה: "כמו כן, זו ממש לא ארץ ישראל השלמה".